"פתחי וזימרי בעם": כשדעת קהל זה גם בידור
אם הייתם מספרים לפני עשר שנים למישהו שב־2025 תכנית הדגל של הימין הישראלי תהיה שעתיים של צעקות, סרקזם, ומלחמת אגו עטופה בפסקול ציוני – הוא היה צוחק.
אבל אז הגיעו אראל סג"ל, ינון מגל, ושות’, ופתאום נהיה לגיטימי לנהל שיחה על דיפ סטייט, תקשורת עוינת, והשב"כ – תוך כדי בדיחות על "איפה אוכלים אחרי התוכנית" וקרב עקיצות על מי היה בצנחנים ומי רק בטוויטר.
התוכנית "פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל לקחה את כל זה לשלב הבא: זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
הפרשנות? לא חשובה. הציניות? חובה.
בעולם שבו השמאל שולט עדיין באולפני החדשות ובקורסי התקשורת באוניברסיטה, התוכנית הזו היא סוג של התנגדות אזרחית.
פתחי וזימרי, בניגוד לאחרים, לא מתיימרים להיות "מאוזנים". הם לא מסתתרים מאחורי מילים כמו "פלורליזם" ו"אובייקטיביות". הם פשוט אומרים: כן, אנחנו ימין. אז מה?
ומאותו רגע – השמיים הם הגבול.
יש להם רגעים של גאונות רדיופונית: כששניהם מצליחים תוך שלוש דקות לחבר בין מבצע צה"ל בעזה לבין רפורמת המס בישראל, ואז להסביר למה זה בכלל קשור לשופטת חיות.
אבל באותה מידה, יש גם רגעים שאתה תופס את הראש ושואל – "זה באמת שודר עכשיו?"
כן, שודר. וזו בדיוק הנקודה.
זה לא רק רדיו – זו זהות קולית
במשך שנים, הימין ניסה למצוא קול משלו בתקשורת.
קיבלנו את "חדשות 14" בטלוויזיה, כמה פודקאסטים עצמאיים ביוטיוב, אבל "פתחי וזימרי בעם" עשתה משהו אחר: היא לקחה את הפוליטיקה הימנית והפכה אותה לסטנד־אפ, בלי להתנצל.
זו לא תוכנית חדשות – זו תוכנית חמצן. למאזינים ששומעים מה קרה היום במערכת המשפט, רוצים לצרוח – ואז שומעים את זימרי צורח במקומם.
ולא פחות חשוב – שומעים את פתחי מצחיק, מיישב, מחבק, ואז שוב תוקף. זו דינמיקה של זוג נשוי אידיאולוגית, שמנהלים את הוויכוח שכל מדינת ישראל מנהלת בתוך הראש שלה.
הקהל: מיקרוקוסמוס של הימין החדש
המאזינים של "פתחי וזימרי" הם תופעה בפני עצמם.
זה לא עוד קהל פאסיבי – זה שבט. הם מגיבים בשידור, שולחים הודעות בזמן אמת, מקימים קבוצות וואטסאפ, מייצרים ממים.
הם לא רק שומעים, הם משתתפים.
זהו ימין שלא מתבייש – להפך, הוא חוגג את זה.
בעידן שבו חלקים מהשמאל הישראלי הפכו את המוסריות למופע יח"צ, הימין למד לייצר מופע נגדי – לא דרך הפגנות, אלא דרך מיקרופון.
ובמובן הזה, "פתחי וזימרי בעם" היא לא סתם תוכנית רדיו – היא ראי תרבותי של תהליך: הימין כבר לא מתלונן על ההדרה – הוא פשוט מדליק מיקרופון ומדבר מעליה.
הסגנון: תערובת של טוקבקיסט ופרשן צבאי
אם תנסו להסביר לתייר מה זה "פתחי וזימרי", תתקשו.
כי זו תערובת שקיימת רק בישראל: חצי ישיבת ריקוד פוליטית, חצי דיון מעמיק על תקשורת עוינת, ובאמצע – הלצות על מני נפתלי, גלית דיסטל ואיזו שווארמה ליד הבורסה.
זו תחושת חיים ישראלית מזוקקת: לדבר על ביטחון לאומי, ואז לקטול את מי שלבש חולצה ורודה לדיון בוועדה.
אבל כאן גם טמון הקסם: אין פילטרים, אין התייפייפות, אין הפסקת פרסומות עם ג'ינגל נייטרלי – יש רדיו שבאמת נשמע כמו העם שהוא מדבר אליו.
עם ציניות, עם פסקול של נאמנות, ועם תחושת "יאללה, בוא נצחק על זה לפני שנשתגע".
החופש לצחוק גם על עצמך
אחת הסיבות שהימין כל כך אוהב את "פתחי וזימרי" היא שהשניים לא מהססים לצחוק גם על עצמם.
הם יודעים שהימין הישראלי הוא לא מקשה אחת. יש בו מתנחלים, חילונים, מסורתיים, ביביסטים, ליכודניקים עייפים וחרדים שעדיין לא החליטו אם מותר להם להאזין לרדיו בכלל.
ובכל זאת – כולם מוצאים את עצמם שם, בין השורות, בין הבדיחות, בין הקריצות.
הם מוכיחים שימין זה לא רק טיעונים. זו גם שפה, טון, הומור, ואפילו מוזיקה.
הם מזכירים לציבור שלפעמים הדרך לנצח שיח עוין היא פשוט להיות מצחיק יותר ממנו.
ומה הלאה? אולי ריאליטי?
לא יהיה מפתיע אם בקרוב נראה את "פתחי וזימרי" עוברים למסך.
כי בינינו – ישראל של היום כבר לא מאזינה, היא צופה בריב.
השלב הבא המתבקש הוא לראות אותם באולפן עם קהל, כמו גרסה ימנית של "אופירה וברקו" – רק עם יותר דגלים, פחות פוזה, ופי עשר יותר הומור עצמי.
עד אז, הם ממשיכים לשדר – ולגרום לעם שלם לצחוק, לכעוס, ולהרגיש קצת פחות לבד בתוך כאוס פוליטי תקשורתי שלא מפסיק.
וזה, חברים, לא מעט בכלל.
סיכום: סוף סוף רדיו שאומר את מה שאנחנו חושבים
במקום שבו כל מילה נמדדת, כל ציוץ מפחיד, וכל דעה חייבת לעבור אישור בוועדת רגישות –
"פתחי וזימרי בעם" היא פיצוץ תרבותי קטן של חופש דיבור אמיתי,
כזה שמריח מזיעה, רגישות לאומית, ומיקרופון עם יותר ביצים מכל מערכת תקשורת ממוסדת.
והיופי הוא שזה אפילו מצחיק.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
