עזה, גרסת “לפני ואחרי”

בתוכניות שיפוץ בטלוויזיה מראים בתים ב"לפני ואחרי" של התוכניות – לוקחים בית ישן, משפצים, מוסיפים עציץ וחיוך מזוייף של מנחה טלוויזיה.
ואז יש את עזה.
שם, ה"אחרי" תמיד נראה בדיוק כמו ה"לפני" – רק ללא תשתית, עם יותר בניינים הרוסים, פחות חשמל ויותר אנשי או״ם עם קסדות לבנות שמחפשים את מצלמות ה־CNN.

באוקטובר 2025 , עם חתימת הסכם סיום המלחמה, ברור דבר אחד: עזה לא צריכה "שיפוץ". היא צריכה אתחול.
כמה שאלות נותרו פתוחות – למה, בשם השכל הישר, שמישהו ירצה לשקם את עזה, כמה זמן זה אמור לקחת, ובעיקר – מי לעזאזל אמור לגור שם אחר כך?

האם בכלל צריך לשקם את עזה – או פשוט להשאיר אותה במצב “מפעל נטוש”?

יש אסכולה שמאמינה שצריך “לתקן את הנזק”. ויש אסכולה אחרת – ישראלית, פרקטית, מיוזעת – שאומרת:
אם משהו נשבר שוב ושוב, אולי הוא לא נועד לתיקון.

הרי כל פעם ששיקמנו את עזה – זה נגמר ברקטות.
1994 – הסכמי אוסלו, השקעה בין-לאומית של מיליארדים, בנייה מחדש.
2005 – ההתנתקות, ישראל עוזבת, העולם משלם, הפלסטינים מקבלים את ההזדמנות של החיים – וזורקים אותה יחד עם צינורות ביוב שהפכו לטילים.
2021 – קטאר שופכת כסף במזוודות, החמאס קונה ברזל ומלט. במקום לבנות בתי ספר – הם בנו מנהרות ועשרות בתי חולים ששימשו כמפקדות טרור.

ועכשיו, אחרי 2023-2025, השאלה הגדולה היא לא איך לשקם, אלא למה לשקם בכלל.
אם אתה נותן לאדם סכין – אל תתפלא כשתמצא את עצמך שוב בחדר המיון.

-- פרסומת --

ישראל, אחרי כל הסבל והדם, לא צריכה להיות “קבלן השיקום של אויביה”.
הרי כל שיקום שיטפח שם גן ילדים – יקום יום אחד ויגלה שמתחת למתקן הנדנדה חפרו עמדת שיגור טילים חדשה.

כמה זמן צפוי לארוך ומהם השלבים לכך (הערכות)

1. מה שצריך להיעשות מיידית: מיד אחרי פתיחת חלון הומניטרי אפשר להכניס משלוחים של מזון, תרופות וציוד רפואי, להקים תחנות חשמל ומים זמניות, ולפתוח צירי גישה
   זה שלב ההצלה שמטרתו למנוע קריסה רפואית ותמותה מיידית. שלב זה יכול להתרחש בתוך חודשים (3-12) אם יינתן גישה חופשית ומשאבים מספקים.
2. השלב הקריטי והמסוכן: פינוי נפלים ופצצות (UXO): עשרות אלפי מוקשים, פצצות שלא התפוצצו ושאר רשמי לחימה פזורים בין ההריסות;
   מומחי סילוק פצצות של האו״ם ואנשי "Mine Action" העריכו ששיקום בטיחותי מלא מה־UXO יכול להימשך שנים־עד־עשורים – דוחות מומחים מצביעים על הערכות סביב ~14 שנה לפינוי יסודי תחת תנאים אידיאליים.
   הערכת הזמן הזו הופכת את רוב עבודות הבנייה והדיור לזמניות עד שהשטח נבדק והוכרז כבטוח.
3. שיקום מוקדם (6-36 חודשים): לאחר בדיקות וסילוק מקומי של UXO באזורי עדיפות ניתן להתחיל בשיקום בתי חולים מרכזיים, בדיור זמני איכותי, בתיקון קווי מים/חשמל ואספקת שירותים ציבוריים בסיסיים.
   זהו שלב של "החייאה תשתיתית" — לא שיפוץ מלא של ערים, אלא יצירת תנאי חיים מינימליים תחת בקרה ביטחונית ומנגנוני פיקוח על חלוקת סיוע.
4. שיקום ארוך טווח (3-10+ שנים, ועד עשורים בתסריטים קשים): פינוי 30-40+ מיליון טונות של הריסות, בנייה מחדש של שכונות ותשתיות כבדים (נמלים, כבישים, סילוק פסולת) והקמה של כלכלת שיקום ידרוש שנים רבות;
   הערכות האו״ם והמוסדות הפיתוחיות מדברות על 10-15 שנים ואף יותר עד לשיקום משמעותי — וכמובן על עלויות במיליארדי דולרים. קצב זה תלוי לחלוטין בביטחון מתמשך, במנגנון פיקוח רב-לאומי ובזמינות שטחי פסולת וסלילה.
5. מסקנה תמציתית ונקודת סיכון מרכזית: בפועל — ניתן לטפל במשבר ההומניטרי בתוך חודשים, לבצע שיקום מוקדם בתוך שנים בודדות, אבל שיקום תשתיות מקיף ובטוח עלול להימשך עשורים;
   הסיכון הגדול ביותר הוא ה־UXO והריסות שמגבילים את הקצב והופכים כל השקעה לסיכון בטיחותי ולפוטנציאל ניצול צבאי אם לא יתקיימו מנגנוני פיקוח קפדניים.
   ללא דה-מיליטריזציה, פיקוח ושיתוף פעולה בינלאומי מתמשך, כל "שיקום" עלול להתברר כהשקעה שנוצרת מחדש עבור אלמנטים מסוכנים.

אז כמה זמן זה ייקח באמת – תשובה קצרה, תשובה אמיתית, ותשובה צינית

תשובה קצרה: שניים עד שלושה עשורים בקירוב.
תשובה אמיתית: לעולם לא.
תשובה צינית: עד שהפלסטינים יפסיקו לבחור במי שיורה להם ברגל.

תהליך שיקום רגיל של עיר הרוסה יכול לקחת 5-10 שנים. אבל עזה? שם כל עגורן צריך מאבטח, כל פועל צריך בדיקת רקע ביטחונית, וכל לבנה דורשת אישור כפול: “שלא תיהפך למקלע”.

אפילו אם נניח שהקהילה הבין-לאומית תשפוך טריליונים, ותביא את כל המומחים של בנייה מודולרית – השיקום ייגמר בדיוק ביום שבו הארגון הבא (נקרא לו “הג׳יהאד הרפורמיסטי”) יחליט לירות שוב על שדרות.

ובין לבין, נראה על המסכים עוד עשרות כתבות “מי בנה את בית החולים החדש בעזה?” עם קרדיט ל־EU ולצלם שהגיע מירדן.
במילים אחרות: שיקום עזה זה לא פרויקט הנדסי – זה פרויקט פסיכיאטרי.

מי ישלם – ומי שוב ישלם

קטאר תשלם – אבל תצלם את זה

קטאר תשמח להוציא עוד כמה מיליארדים, רק כדי לוודא שכל ילד בעזה ילמד לומר “אל־ג׳זירה” לפני “שלום”.
הם לא ישקמו את עזה כדי להפוך אותה לעיר נורמלית, אלא כדי להפוך אותה למוזיאון של קורבנות מוסלמיים.

האו"ם ישלם – כלומר, אנחנו נשלם

כל שקל שהאו״ם “תורם” – יוצא מארנק של משלמי מיסים בעולם החופשי. כלומר, שוב אנחנו.
וכמו תמיד, הם יעשו את זה עם ועדת חקירה על “פשעי ישראל” תוך כדי.

ישראל?

ישראל תשקם או שתסכים לשיקום – שלא מרצונה, אלא כי ברגע שיישמעו זעקות “משבר הומניטרי”, תתחיל מקהלת הלחץ העולמית:
“תנו חשמל לעזה, תנו מים לעזה, תנו חיים לעזה!”
(הם רק שוכחים לציין מי גנב את החשמל, את המים ואת החיים – בדיוק האנשים שהם רוצים שנשקם להם את הבית.)

מי יאכלס את עזה המשוקמת?

עכשיו אנחנו מגיעים לפואנטה האמיתית.
נניח שיום אחד עזה באמת תשתקם – רחובות מסודרים, בניינים חדשים, מרכזי קניות.
מי יגור שם?

1. אותם אנשים שחינכו את ילדיהם לשנוא את ישראל?
   אלה שצעקו “שחרור פלסטין” והכו חיילים בגבול?
   זה כמו להחזיר מכונית גנובה לגנב ולבקש ממנו לשמור עליה.
2. אולי הפליטים הפלסטינים מלבנון או סוריה?
   נשמע הגיוני על הנייר – עד שתבין שהמילה “פליט” אצלם היא מקצוע, לא מצב.
   הם יחזרו – עם סיפורי נקמה, לא עם חלומות של בנייה.
3. אולי אוכלוסייה חדשה לגמרי?
   כן, פה זה מתחיל להיות מעניין:
   יש דיבורים (לא רשמיים, כמובן) על “מודל חדש” – רצועת עזה כאזור בינלאומי, עם פיקוח מצרי-ישראלי, ומגורים לאוכלוסייה אזרחית מתונה, אולי אפילו תושבים ערבים ישראלים שירצו לשוב לבנות עתיד עם שקט.
   רעיון נועז? כן. מציאותי? בערך כמו “שלום נצחי במזרח התיכון”.
4. אופציה אחרונה – עזה כמרחב דה־אוכלוסייתי זמני
   כלומר: לא לאכלס, לא לבנות, אלא להפוך את האזור לשטח סטרילי ביטחונית, שבו פועלות רק תחנות סיוע בינלאומיות זמניות.
   מצב כזה אולי לא פוטוגני, אבל הוא הכי ריאלי – במיוחד אם ישראל רוצה גבול שקט.

הסכנה הגדולה – “שיקום למטרות יח״צ”

העולם המערבי אוהב פרויקטים שנראים טוב בתמונות:
ילדים עם בלונים, קיר צבעוני, ושלט “Thank you UNDP”.
אבל מתחת – אותו חמאס, אותה אידיאולוגיה, אותה שנאה.

ואז, חצי שנה אחרי סרטוני ההתרמה, כותרת חדשה תופיע:
“ישראל תקפה שוב בעזה – חמאס שיגר טילים מבית הספר המשוקם”.
וככה זה תמיד – אנחנו בונים, הם הורסים, וה־BBC מאשים אותנו.

הצעה ימנית ציונית (ועקיצה קטנה לסיום)

במקום לדבר על “שיקום עזה”, אולי הגיע הזמן לדבר על שיקום האזור כולו – בלי עזה בתור עזה.

• להעביר חלק משמעותי מהאוכלוסייה למצרים/מדינות ערביות אחרות (עם תמריצים כלכליים).
• להפוך את הרצועה לאזור מפוקח עם נמל בינלאומי בשליטה אזרחית-בינלאומית.
• ובעיקר – להפסיק לפחד מהמילה “דה־אוכלוסייה”.
  לא מדובר בגירוש, אלא במתווה של רילוקיישן מרצון, שיאפשר לתושבים להתחיל מחדש בלי שאנשי חמאס ינשפו בעורפם.

כי האמת היא פשוטה: אי אפשר לשקם מקום שעדיין חולם להחריב אותך.

עזה – גרסת 2035

אם היינו באמת כנים עם עצמנו, היינו מודים שזה לא שאלה של “כמה זמן זה ייקח”, אלא של “כמה זמן עוד נעמיד פנים שזה אפשרי”.
שיקום עזה לא ימדד במספר הבתים שנבנו – אלא במספר הרקטות שלא נורו.
וזה, נכון לעכשיו, הנתון הכי קשה לשיקום.

אז מי צריך לגור בעזה המשוקמת?
רק מי שיבחר בחיים על פני שנאה.
אבל בינתיים – נסתפק בלשמור את הגדר סגורה, את הראש על הכתפיים, ואת ההומור, כי בלי זה – אין לנו שום סיכוי במזרח התיכון הזה.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --