יש שקרים שמביכים אפילו את מי שמספר אותם, ויש שקרים שהמספרים שלהם כל כך נהנים מהם, שהם משווקים אותם כמו מוצר חדש של אפל. "רצח העם בעזה" שייך לקטגוריה השנייה: סיסמה פופולרית כל כך, שאפשר למצוא אותה על שלטים, חולצות, גרפיטי ואפילו על גבי קפה לטה עם קצף בצורת מפת פלשתין.

אבל לפני שנמשיך, כדאי שנזכיר עובדה קטנה ומרגיזה למספרי הסיפור הזה: עזה היא המקום היחיד בעולם שבו "קורבנות רצח עם" מצליחים להתרבות באחוזים של חברת הייטק מצליחה. אוכלוסייה שגדלה פי עשר ב־75 שנה, תוחלת חיים גבוהה יותר מהממוצע האזורי, וצפיפות לידה שיכולה לגרום לרופא ילדים להחסיר פעימה — כן, זה בטח מה שקורה כשרוצחים עם, נכון?

איך שקר נהיה מותג

היופי (או הזוועה) בשקר הזה הוא בפשטות שלו: שתי מילים — "ג'נוסייד בעזה" — ואתה כבר לא צריך להסביר כלום. זה הופך את המורכב ביותר לפשטני: לא סכסוך של מאה שנה, לא טרור, לא ירי טילים, לא טבח ב־7 באוקטובר. רק תמונה חד-צדדית שבה יש "תוקפן" ו"קורבן" — וכמובן, הם דואגים למקם אותנו תמיד בצד של התוקפן.

והמערב קונה את זה, כי בעולם שבו הרייטינג של המציאות נמוך, התקשורת צריכה סיפור של "הטובים נגד הרעים". והכי נוח? כשה"טובים" הם חסרי פנים, וה"רעים" הם ישראל עם דגל כחול-לבן שקל לזהות מרחוק.

איך רצח עם נראה באמת — לעומת איך הם מספרים

בואו נעשה סדר:

-- פרסומת --

• רצח עם אמיתי: ארמנים בטורקיה, יהודים בשואה, טוטסי ברואנדה — מספרי ההרוגים הם מיליונים, הקהילות נמחקות, השפה, התרבות והדת נמחקות איתן.

• הגרסה העזתית: אחרי "רצח העם", יש יותר אנשים, יותר מסגדים, יותר כלי נשק, ומערכת חינוך שממשיכה לשדר לילדים שירי שטנה נגד ישראל.

זה כמו שטבח במסעדה יכריז שהוא "צם" בזמן שהוא אוכל סטייק — זה פשוט לא עובד.

ההומור השחור שבשקר הלבן

במובן מסוים, יש פה פארסה. כי בזמן שארגונים בינלאומיים כותבים דוחות נוזפים, אותם "קורבנות" של רצח העם בעזה ממשיכים לנהל מסחר, לייבא טילים מאיראן, ולשדר חיוך למצלמות כשעיתונאי זר שואל אותם על הסבל. הם אפילו מוצאים זמן להוציא קליפים עם הפזמון "מהנהר לים".
מוזר, לא? כי בהיסטוריה, לא זכור לי מקרה שבו קורבנות רצח עם מצליחים להפיק קליפים מחתרתיים בזמן אמת.

אבל למה זה עובד על המערב?

שני גורמים עיקריים:

1. אוריינות היסטורית ברמה של טיקטוק — רוב הצעירים במערב לא יודעים להבדיל בין ג'נוסייד לבין ג'נוסייד של נייקי (כן, הם חושבים שזה מותג נעליים).

2. תאוות האשמה המערבית — כי אחרי מאות שנים של קולוניאליזם, עבדים ואימפריות, המערב מחפש לכפר על חטאיו… אז הוא בוחר קורבן "אטרקטיבי" שקל לאהוב מרחוק, ושאפשר לתקוף בשמו את ישראל — שהיא גם מערבית וגם מזרחית, גם יהודית וגם מצליחה מדי.

ציניות עם מגן דוד

האמת? בישראל כבר הפסקנו להתרגש מזה. כשאתה יודע שכל שלוש דקות מישהו ברחבי העולם צועק "Stop the genocide" בזמן שהוא מצלם סלפי עם אייפון שיוצר בסין (שם באמת יש מחנות ריכוז), אתה מבין שהמוסר שלהם זה כמו ויי-פיי בשטח פתוח — חלש ולא יציב.

ומה עושים עם השקר הזה?

לא מתנצלים.
לא מנסים לשכנע את מי שמכור לנרטיב.
כן מראים את העובדות — לא בשבילם, אלא בשביל הדור הבא שלנו, שלא יפול בפח של מילים יפות עם שיניים חדות.

המסר שלנו צריך להיות פשוט: אם זה "רצח עם", אז זה כנראה הרצח הכי כושל בהיסטוריה — כי "הנרצחים" ממשיכים לגדול, להתעצם, ולהצהיר בגלוי שהם מתכננים לחסל את "הרוצח".

שקר "רצח העם בעזה" הוא לא רק עלילה — הוא תרגיל יח"צ עולמי, שנועד להפוך את ישראל למדינת האפרטהייד הבאה בתור על לוח המוסר של השמאל העולמי.
אנחנו לא ניפול בזה, כי בניגוד אליהם, אנחנו יודעים מה זה רצח עם אמיתי — היינו שם, שרדנו, וחזרנו הביתה. ובעוד הם צועקים ברחובות, אנחנו נמשיך לשמור על הבית הזה, גם אם זה יגרום להם להאשים אותנו בעוד עשרה "רצחי עם".

-- פרסומת --