אני כותב את השורות האלו בכאב אמיתי. צ’ארלי קירק איננו. שנים אני עוקב אחריו – מאז שהתחיל להסתובב בקמפוסים אמריקאיים עם מיקרופון ביד ועיניים בורקות, ונעמד מול קהל שלא רק התנגד לו אלא שנא אותו בגלוי. ובכל פעם, בלי לאבד קור רוח, הוא חייך, שאל שאלה חדה, והצליח לגרום גם לאויביו להקשיב.

צ’ארלי קירק לא היה עוד פרשן פוליטי. הוא היה לוחם תרבות. הוא הבין משהו שהרבה פוליטיקאים שמרנים מפספסים עד היום: שהמאבק האמיתי לא מתרחש בפרלמנט, אלא בכיתת הלימוד. לא בכנסת ולא בקונגרס – אלא על המרצפות של הקמפוס ועל המסכים של הטיקטוק. הוא ידע שבלי להחזיר את השיח הציבורי למרכז בריא – אפשר לשכוח מכל רפורמה פוליטית.

מהפך שקט – עם רעש גדול

כשהוא ייסד את Turning Point USA, אף אחד לא האמין שזה יהפוך לאימפריה תרבותית. אבל הוא ידע ליצור שפה חדשה, צעירה, שמרנית ולא מתנצלת. הוא ידע לקחת נושאים "כבדים" – חירות, שוק חופשי, זהות לאומית – ולהפוך אותם למסרים שסטודנט בן 20 יכול לצעוק בגאווה מול כיתה עוינת.

כשהשמאל דיבר על "בטיחות רגשית", צ’ארלי דיבר על חופש ביטוי.
כשהתקשורת ניסתה למכור ש"אמריקה גזענית מהיסוד", צ’ארלי דיבר על הזדמנות ושגשוג.
כשהתרבות הפופולרית קידשה קורבנות, צ’ארלי דיבר על אחריות אישית.

אני מודה – הוא נתן לי השראה אישית. היו פעמים שהרגשתי שאני לבד במחנה השמרני, שהעולם מתחרפן סביבי ושאין כבר טעם לנסות. ואז הייתי רואה סרטון שלו מתעמת עם סטודנטית כעוסה שצועקת עליו "פאשיסט!" והוא מחייך ושואל: "אם אני פאשיסט, למה אני נותן לך לדבר חופשי?" – וזה היה מזכיר לי למה אנחנו נלחמים.

-- פרסומת --

הכדור שנורה הרבה לפני

הרצח של צ’ארלי הוא לא רק טרגדיה אישית. זה פצע בחברה. אבל האמת הכואבת היא שהרצח התחיל מזמן – לא עם הכדור, אלא עם ההכפשות. שנים תקשורת מגויסת ציירה אותו כאויב. שנים באקדמיה הסבירו שהוא מסוכן. שנים ברשתות החברתיות ניסו להעלים אותו מהפיד שלנו.

וכשאתה מתייג אדם כ"איום לדמוקרטיה" מספיק פעמים – אל תתפלא אם מישהו ייקח את זה צעד אחד קדימה.

מורשתו – השאלה שנותרה פתוחה

צ’ארלי לא היה מושלם – אבל הוא היה אמיץ. הוא לא פחד להיות לא אהוב, לא פחד להתעמת, ולא פחד לומר את מה שאסור לומר בקמפוסים של אמריקה: שהחירות חשובה, שהמשפחה חשובה, שהמדינה לא צריכה להתבייש במי שהיא.

המוות שלו חייב להיות רגע של חשבון נפש – לא רק למחנה השמרני, אלא לכל מי שעדיין מאמין בשיח דמוקרטי. השאלה היא אם נסתפק בעוד יום של האשטאגים, או שנבין שהשתיקה שלנו רק מזמינה עוד כדורים.

האיש שגרם לנו להפסיק להתנצל

צ’ארלי נתן לדור שלם של צעירים את האומץ להיות שמרנים בקול רם. לא להתבייש, לא להתחבא, לא לפחד. המורשת האמיתית שלו היא לא הסרטונים שראינו בטוויטר, אלא העובדה שיותר ויותר אנשים קמו ואמרו: "גם לי יש קול, וגם אני אדבר".

הכדור אולי השתיק את קולו – אבל הוא לא ישתיק את הרעיון שהוא השאיר אחריו.

-- פרסומת --