רמז: לא רק המתנקש לחץ על ההדק

ביום שבו צ’ארלי קירק נורה למוות, התקשורת האמריקאית נשמעה כאילו היא מקריאה תסריט מתואם מראש. "אסור לתת לשנאה לנצח", הם אמרו. "האלימות לא תשתיק אותנו", הם צייצו. אבל בואו נהיה כנים – מי באמת השתיק את צ’ארלי? האם זה היה אדם אחד עם אקדח, או מערכת שלמה שבמשך שנים סימנה אותו כמטרה לגיטימית?

האקדמיה – מפעל השנאה הרשמי

נתחיל באוניברסיטאות. המוסדות שמצהירים בגאווה על "גיוון" – כל עוד הוא לא כולל גיוון של דעות. צ’ארלי היה הסיוט הגדול של ראשי הקמפוסים: צעיר, רהוט, שמרני ומצליח למשוך מאות סטודנטים לאולמות.
מה עשו לו?

• ביטלו הרצאות ברגע האחרון בשם "בטיחות הסטודנטים".
• ארגנו הפגנות שקטעו את האירועים שלו בקריאות "שיימינג".
• הדביקו לו תוויות כמו "פאשיסט" ו"מסוכן לחברה".

האקדמיה היא זו שהכינה את הקרקע: היא לימדה דור שלם לחשוב שהבעת דעה ימנית היא לא סתם טעות, אלא אלימות מילולית. וברגע שאתה משכנע אנשים שדעה היא אלימות – אלימות פיזית הופכת ל"הגנה עצמית".

התקשורת – תעשיית ההכפשות

אחרי האקדמיה, מגיעה התקשורת – מפעל ייצור החרדה וההיסטריה. במשך שנים כותרות עיתונים ציירו את צ’ארלי כאיום קיומי על הדמוקרטיה, כ"מפיץ שנאה" ו"מסית".

-- פרסומת --

• כתבות פרופיל שהציגו אותו כ"בריון ימני".
• אייטמים בטלוויזיה שקשרו אותו לכל תקרית של גזענות, גם אם לא היה לו שום קשר.
• פאנלים של "מומחים" שהסבירו שהוא מסוכן יותר מטאליבן כי הוא בארה"ב.

אותם מגישים שצעקו עליו בשידור חי – היום קוראים ל"הפסקת האלימות". הצביעות כל כך שקופה שהיא כמעט מצחיקה – אילולא הייתה מלווה בגופה.

Big Tech – בית המשפט, המושבעים והצנזור

אי אפשר לשכוח את הרשתות החברתיות. הן הפכו את צ’ארלי לקורבן המושלם לדה-פלטפורמינג:

• חסימות זמניות "בטעות".
• הורדת פוסטים על בסיס "מידע מטעה" – כלומר מידע שלא מצא חן בעיני המודרטור.
• הגבלת חשיפה כדי "לשמור על בריאות הציבור".

וככה, בעזרת אלגוריתם, הן שידרו לעולם שדעתו של קירק היא לא לגיטימית, שהיא מסוכנת. הן לא סתמו לו את הפה – הן שידרו לכל אחד שזה בסדר לשתוק אותו.

ההומור השחור של המציאות

ואז מגיע הרגע שבו מישהו לקח את כל המסרים האלה ברצינות. הוא קרא את הכותרות, שמע את המרצים, ראה את החסימות בטוויטר – והסיק את המסקנה ההגיונית מבחינתו: "אם כולם אומרים שהאיש הזה מסוכן – אני אעצור אותו".
והמערכת? היא תמשיך לגנות "אלימות משני הצדדים".

זו בדיחה אכזרית על חשבון כולנו: אלה שיצרו את האקלים, אלה שצעקו שצ’ארלי "מסוכן לדמוקרטיה" – הם אותם אנשים שמקבלים היום את זרי הדפנה על כך שהם "מגנים את הרצח".

לא עוד קורבן של צביעות

האמת חייבת להיאמר: צ’ארלי קירק נורה פעמיים.
פעם ראשונה – בידי תרבות שביטלה אותו, שתקעה לו תוויות, שגרמה לו להיות מצורע ציבורי.
פעם שנייה – בידי המתנקש שלחץ על ההדק.

הפעם הראשונה אפשרה את השנייה.

למה זה חשוב לכולנו

מי שחושב שזה סיפור אמריקאי טועה בגדול. גם אצלנו בישראל יש מי שמסמנים דעות כ"מסוכנות", יש מי שדואגים להשעות חשבונות, לבטל אירועים ולצייר אנשים כמפלצות. מי שחושב שזה נגמר שם – שיזכור שכשמסמנים מישהו כאויב העם, תמיד יימצא מישהו שייקח את החוק לידיים.

הלקח ברור: או שנעצור את תעשיית ההסתה במסווה של "עיתונות" ו"חינוך", או שנמשיך לאסוף את השברים אחרי עוד ועוד התנקשויות – תרבותיות ופיזיות.

-- פרסומת --