הקפלניסטים – אשפוז כפוי או התעלמות?
יש תופעות טבע שהן כמעט בלתי ניתנות להסבר: נדידת החסידות, פריחת הכלניות – ומחאת קפלן.
כל שבת, כמו טקס פגאני עם קוד לבוש רשמי – דגלים כחולים־לבנים והרבה שלטים נגד… נו, נגד משהו.
פעם זו הרפורמה המשפטית, פעם זו הממשלה, פעם "סוף הדמוקרטיה", ולפעמים סתם כי לא נשאר כלום בנטפליקס.
הציבור הימני־ציוני כבר הפסיק להתבלבל: מה שהתחיל כשיח ציבורי הפך לקרקס קבוע, שברגעי השיא שלו דומה להפגנה של פקחי חניה זועמים שהתבלבלו בדרכם למסיבת טבע.
🔥 כשמחאה פוגשת את החמאס
צריך להודות על האמת: לרובנו לא אכפת אם מישהו רוצה לבלות את שבת בערב עם משרוקית ודגל. הבעיה מתחילה כשהמיצג הקולני בכיכר הופך להיות מתנה לאויבינו.
רקטות משוגרות לעבר הדרום? חמאס מצייץ: "תראו, עם ישראל מפולג!"
איראן עוקבת בגיחוך: "בשביל מה נשק גרעיני, אם הם רבים ביניהם בחינם?"
כך הפך כל סיבוב תופים בקפלן למתנה הסברתית לחמאס ולג׳יהאד האיסלאמי. הרי מבחינתם, כל תמונת רחוב חסום בתל אביב שקולה ל־200 רקטות.
🏥 אשפוז כפוי? תודה, נוותר
כאן מגיעה השאלה האמיתית: מה עושים עם התופעה?
האם באמת צריך להזמין אמבולנסים ולעטוף את המפגינים בשמיכות חירום? לא.
הקפלניסט הממוצע אינו מסוכן לבריאות הציבור (מלבד רעש התופים). הוא בעיקר מסוכן לעצבים של השכנים ולתדמית המדינה בעולם.
ולכן הפתרון הפשוט הוא לא מיטות אשפוז אלא… התעלמות.
ברגע שהמצלמות נעלמות, גם המחאה מתכווצת כמו בלון יום הולדת שבוע אחרי המסיבה.
יש רק בעיה אחת – לקפלניסטים יש להקת מעודדות קבועה: תבהלה 11, תרעלה 12 ותשקורת 13 והם לא מפסיקים לרגע את הסיקור המלטף והמחבק.
💫 הספין הנצחי
מה שבאמת מרשים הוא הכישרון של הקפלניסטים להמציא סיבה חדשה כל שבוע למחאה:
– אם הממשלה מעבירה חוק: "דיקטטורה!"
– אם לא מעבירה: "כישלון מנהיגות!"
– אם נתניהו נואם באו״ם: "בזבוז כספי ציבור!"
– אם הוא שותק: "פגיעה בהרתעה!"
בעצם, אין מצב שבו הם מרוצים. זו לא מחאה פוליטית – זו מחלה אוטואימונית: הגוף תוקף את עצמו ומצפה שהאויב ימחא כפיים.
איך להפוך את הקפלניסטים מבעיה למופע בידור
"הקפלניסטים – עכשיו גם בתפריט חמאס"
אומרים שלכל דבר רע יש צד טוב אבל קשה למצוא יתרונות בהמון שמגיע עם דגלי ישראל להפגין נגד… ישראל, כשמאות אלפי עוקבים בערבית מתרגמים בלייב את השלטים.
📺 מבזקי חמאס: "חסכתם לנו עבודה"
לא צריך להיות קצין מודיעין כדי לראות איך מחאת קפלן משמשת את אויבי ישראל:
- בערוץ אל־מנאר: "העם בישראל נלחם בממשלה – סימן שהם בדרך לקריסה."
- בסרטוני טיקטוק מעזה: חמאס מפרסם קליפים של חסימות כבישים בת"א בליווי שיר ניצחון.
- בערבית קלוקלת ב'אל ג'זירה': "הציונים מודים בעצמם שהמדינה פשיסטית."
- בטוויטר האיראני: "הם חוסמים כבישים? חבל על המאמץ שלנו עם המל"טים."
ככה נראית מלחמה פסיכולוגית חינמית: כשהמפגינים מחלקים את התחמושת התודעתית בחינם, האויב רק מוסיף כתוביות בערבית ושולח לטרנד עולמי.
🐪 המחאה שמאחדת את האזור
יש משהו מרגש בכך שהקפלניסטים הצליחו לאחד סוף־סוף את המזרח התיכון.
איראן, חיזבאללה וחמאס סוף־סוף מסכימים על משהו: שמחאת קפלן מועילה למאבק בישראל יותר מטילים.
לא כל יום יוצא לך לראות ג'יהאדיסטים מודים בהערכה לדגלי כחול־לבן.
⚔️ צחוק, צחוק – אבל זו מלחמה תודעתית
מאחורי ההומור מסתתרת בעיה אמיתית: כשאנחנו משדרים לעולם שאנחנו מפולגים ומבולבלים, זה משמש את תעמולת האויב יותר מכל נאום של סינוואר.
והרי כל ציוץ עוין ברשתות החברתיות הופך לקליפ שמצוטט ב-CNN כאילו מדובר במחקר מדעי על "קריסת ישראל מבפנים".
✡️ מעט אופטימית לסיום
בישראל של 2025 יש לנו איום מצפון, מדרום, ממזרח – וגם ממרכז תל אביב.
אבל הציונות תמיד ידעה לשרוד לא בזכות מי שצעק בקפלן, אלא בזכות מי ששמר על החזית, על המשק ועל התקווה.
לכן, במקום לאשפז, נמשיך לבנות, להילחם, לעבוד – ונניח לקפלניסטים למצות את האנרגיה במשרוקיות.
אז לא צריך אמבולנסים, ולא צריך משא ומתן עם הרעשנים.
צריך פשוט להמשיך קדימה, לשמור על גב זקוף, ולזכור שהרוב השפוי בארץ הזו הוא ציוני, מאמין, אוהב מדינה – ומבין שהצעקות בכיכר הן רק רעש רקע בהיסטוריה ארוכה של עם שמעדיף מעשים על פני תופים.
הפתרון האמיתי – פחות כותרות, יותר אחדות.
נמשיך לעבוד, לשמור על הגבול ולשלם מיסים, ונניח למחאות להתמוסס כמו כל טרנד ישראלי – מהר יותר מהקצף של הקפה בשישי בבוקר.
כי ההיסטוריה כבר הוכיחה: ישראל שורדת בזכות העשייה, לא בזכות מי שצורח ברחוב קפלן.
הקפלניסטים יבואו וילכו, אבל המדינה תישאר – עם חיוך ציני, דגל מונף, ואמונה שהחוסן הלאומי חזק יותר מכל משרוקית.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
