מסע מוסיקלי (קצת רועש) לעולם המוזיקה המטאלית

מבוא קצר עם ריף צורח

מוזיקת המטאל. הצלילים הקשים, הגיטרות הצורחות, הבאס שדופק כמו הלב של בן־נוער שמתחיל עם גותית, והקול – אה, הקול – שמזכיר משהו בין ברווז עם סרטן גרון למטיף פוסט־אפוקליפטי.

אבל אל תטעו. זו לא סתם מוזיקה. זה פולחן. זו דת. זה עולם שבו גברים עם שיער ארוך ובגדים שחורים מחבקים אחד את השני באמצע פוגו – רק כדי לזרוק זה את זה לרצפה באהבה טהורה.

ובואו נודה באמת: זו המוזיקה היחידה שבה אתה יכול לצרוח 7 דקות על דרקון מדמם, ולצאת מזה עם חוזה תקליטים.

מה בכלל זה מטאל, ולמה כולם כועסים?

מטאל הוא לא סתם ז'אנר. זה ענף בתעשיית התחמושת הנפשית. סוג של טיפול קבוצתי למי שכועס, מתוסכל, שונא את העולם – או פשוט אוהב סולואים של 11 דקות.

הוא נולד בסבנטיז, גדל בשמונים, והפך למפלצת בשנות ה־90. התחיל עם Sabbath, המשיך עם Maiden, ואז הגיע Slayer כדי לוודא ששום כומר קתולי לא יישן בלילה שוב.

-- פרסומת --

אז למה כולם כועסים? למה הם שרים על מלחמה, מוות, שדים ותחייה מעפר? פשוט: כי זה יותר מעניין ממילים כמו "בייבי אני אוהב אותך" ו"תן לי יד ונלך לחוף". במטאל – היד נחתכת, הבייבי הוא שד מהגהנום, והחוף – זה גולגותא.

טיפוסים מהשאול – קהילת המטאל

מוזיקת המטאל מייצרת את הקהל הכי מבלבל בעולם:

• הגותי השתקן – הוא נראה כאילו הוא מתכנן טקס דם במרתף. בפועל, הוא עובד בביטוח ושומע אבא ואימא בלילה.
• הברברי החייכן – עם חולצת Cannibal Corpse ושרשראות מסמרים, אבל יפנה לך מקום באוטובוס ויחזיק לתינוק את העגלה.
• הטרול של הפורומים – מכיר כל שיר של Emperor, אבל לא מחייך מאז ש-Limp Bizkit קיבלו פרס.
• החדש – עם חולצת Iron Maiden שקנה ב-H&M. יירק עליו הטהרני, אבל בסוף שניהם ירקדו יחד במעגל מוות, כי אין דבר שמאחד כמו breakdown טוב.

והכי חשוב: כולם בקהילה הזו מגלים נאמנות טוטאלית. זו כנראה הקבוצה היחידה בעולם שבה גבר יצרח "DIIIIEEEEE" ויקבל חיבוק במקום צו הרחקה.

תת־הז’אנרים: קטלוג הרעש

במטאל, לכל תת־ז'אנר יש חוקים משלו, גבולות גזרה – ופסקול לגיהנום הפרטי שלו:

• Heavy Metal – הקלאסיקה. גיטרות אפיות, ליריקה שמזכירה ספרות מיתולוגית, ולחנים שאפשר לשיר במקלחת.
• Thrash – כאילו לקחו אותך לקיבוץ וגידלו אותך על קפה שחור ואגרופים. מהיר, כועס, פוליטי.
• Death Metal – הרבה גרואלינג. מילים שלא באמת שומעים. נושאים כמו מוות, קבורה, וקניבלים עם רגשות.
• Black Metal – מצפון אירופה. הרבה איפור, שלג, ותחושת ריקנות קיומית שנולדה בחורף של 1993.
• Doom – הכי איטי. הכי כבד. הכי "לא בא לי לקום מהמיטה, אז נכתוב שיר על סוף העולם".
• Power Metal – גנדלף על סטרואידים. דרקונים, חרבות, ושירה גבוהה כמו המסים באירופה.
• Nu Metal – כל מה שהמבוגרים שונאים. כולל דיסטורשן, היפ־הופ, ומכנסי דייגים.

כל אחד מהם מביא איתו פילוסופיה שלמה – והרבה מאוד לוגואים בלתי קריאים.

למה מטאל הוא הדבר הכי מצחיק שלא נכתב כבדיחה

בואו נודה בזה. הרבה מאוד מהמטאלים לא מודעים לזה – אבל המטאל הוא לעיתים קרובות מצחיק בטירוף. ברצינות, אי אפשר לקחת שיר כמו
“Chainsaw Gutsfuck”
או
"Mayhemic Destruction of the Nuclear Messiah"
ולצפות שנשב עם פוקר־פייס.

הלהקות לוקחות את עצמן ברצינות תהומית, מצטלמות ביער, עם מבט כמו של ילד שאיבד סוכרייה – אבל אתה שומע את זה בדרך לעבודה עם חיוך.

וזה חלק מהקסם. המטאל נותן לך רשות להיות דרמטי, מגוחך, מוגזם – בלי להתנצל. איפה עוד תמצא את זה?

מטאל בישראל – מה לעזאזל?

בישראל, המטאל תמיד היה סוג של מחתרת שצועקת עם מיקרופון בחניון. יש פה הכל – מ־Orphaned Land ועד Arallu, מ־Subterranean Masquerade ועד Salem.

מקום קטן, לחוץ, עם ים בעיות קיומיות? זה דשן למטאל. רק בארץ יכול שיר להיפתח בפסוק מספר ישעיהו, להמשיך לריף על איראן ולסיים בצעקה: "חוזה המדינההההההה!!"

🎸 סיום צורח ושיר אהבה

אם לא הבנת עד עכשיו – המטאל הוא מוזיקה של לבבות עדינים שהתחפשו למפלצות. אנשים שמרגישים יותר מדי, כועסים על יותר מדי, ומוצאים שלווה בצליל של גיטרה מעוותת שתולשת לך את המוח.

זו מוזיקה של כנות. אין שם מייקאפ (חוץ מהאיפור), אין שם זיוף (חוץ מהתופים באולפן). רק דם, יזע, וסולו בגובה 300 דציבלים.

כי בסופו של דבר – מאחורי כל Screamer זועם, עומד ילד שבדי שפשוט רצה חיבוק.

-- פרסומת --