איך הפכו הילדים לכלי נשק תרבותי?
למה בגני הילדים שרים על "פלואידיות מגדרית", אבל אסור להגיד "שמע ישראל"
פעם, ילדים היו… ילדים.
רצו בגינה, רבו על לגו, שאלו שאלות כמו "למה השמיים כחולים" ו"אם שותים פטל זה נחשב לאוכל?"
היום?
בגיל שלוש כבר שואלים אותם אם הם מרגישים יותר בן, בת, פיה, או בננה.
בגיל ארבע מקריאים להם ספרים על דראג קווינס.
ובכיתה א' – הם משתתפים ב"שבוע מודעות לזהויות נזילות",
אבל "תורה" זה רק במסגרת של לימודי דתות "מקרוב".
כי המהפכה לא תנצח עד שהיא תגיע לגן חובה
כשמבוגרים מתווכחים, זה לא נעים.
אבל כשהם מצליחים לגרום לילדים לדברר את המסרים? – זה כבר תעמולה עם חיוך.
בין אם זה על מגדר, אקלים, פמיניזם רדיקלי, זכויות "פלסטין", או אנטי-קפיטליזם בגובה מטר ועשרים –
הכול עובר דרך חוברות לימוד, הצגות, שיעורי חברה, ופעילויות יצירה עם מסר נלווה:
"אם אתה לא חושב כמונו – אתה לא מוסרי."
משהו קטן על מיניות מוקדמת
פעם היו אומרים לילד:
"אל תדבר שטויות, תלך לשחק."
היום? אומרים לו:
"אולי אתה בעצם ילדה תקועה בגוף של ילד עם רגשות של כלב קווירי?"
ומזה נולדים ספרים כמו:
- "גילי לא רוצה להיות גילי – הוא רוצה להיות גילה",
- "דנה יש לה שני אבות, אבל אין לה סבתא כי היא ציון־פובית",
- ו-"הבלון שלי הוא נזיל מגדרית והוא מזהה את עצמו כחולצה משוחררת".
חינוך או הנדסה?
כשמערכת חינוך מחליטה שתפקידה אינו ללמד אלא לעצב –
היא תעצב, אבל רק לפי תבנית אחת.
ואם ההורה מעז לשאול:
"תגידו, זה באמת מתאים לגיל חמש?"
יענו לו:
"אל תהיה חשוך. אצלנו מחנכים לערכים!"
אבל אלו לא הערכים שלך.
אלו הערכים החדשים – שאם אתה לא עומד בהם, אתה בבעיה.
ובעיה זה אומר: שיימינג, פוסט זועם בפייסבוק, ואולי גם בירור עם היועצת החינוכית.
ומה יוצא מזה?
ילדים שגדלים עם תחושת אשמה מול כל מציאות –
כי הם לבנים, או יהודים, או בנים, או בכלל – "פריבילגים".
ילדות שמפחדות להגדיר את עצמן בנות.
נערים שמחונכים שגבריות היא סכנה.
וכיתות שלמות של תלמידים שיודעים לתקתק סיסמאות – אבל לא מזהים את ההמנון.
והשאלה היא – למה?
למה לוקחים את הנפש הרכה ביותר, הלא מעוצבת, הכי פתוחה –
ופשוט יורים בה את כל התיאוריה?
למה הילד שלך אמור להיות שדה ניסויים אידיאולוגי?
כי שם נמצאת החוליה הכי פגיעה.
כי כשהמבוגרים עייפים מהוויכוחים, הילדים הופכים מטרות קלות להפנמה.
אז מה עושים?
- מדברים עם הילדים.
- שואלים מה למדו.
- מסתכלים בחוברות.
- לא מתביישים להציב גבול.
- ובעיקר – לא מוותרים על החינוך שלנו, ולא מפקידים אותו בידי מי שרוצה לעצב אותו מחדש לפי דוקטרינה מיובאת.
ולסיום, כלל ברזל:
אם ילד בן ארבע יודע לדקלם מה זה "מיקרו־אגרסיה",
אבל לא יודע מה זה "כבוד הורים" –
הבעיה היא לא בילד. הבעיה היא במבוגרים שסיפרו לו את זה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
