איך כבשו הפודקאסטים את המדיה בסערה ומדוע זו ברכה לדמוקרטיה

פעם, כדי להביע דעה היית צריך לעבור שלוש מערכות סינון: עורך ראשי, קפה הפוך ומדור תרבות עם נטיות שמאליות חריפות. היום? אתה לוחץ על "הקלט", משחיל את האוזניות, ויוצא למסע דעה חופשי על גלי האתר.
ברוכים הבאים לעידן הפודקאסטים – איפה שכל אחד יכול לשדר, גם אם הוא ימני, דתי, חושב אחרת, או — רחמנא ליצלן — משתמש בשכל ישר.

מהפכה שקטה עם מיקרופון

המדיה הישנה – עיתון, רדיו, טלוויזיה – תמיד ניסתה למכור לנו מציאות אחידה, חלבית, ומרוסנת. כל מה שלא התיישב עם קונצנזוס נחשב "פרובוקציה", "הסתה", או "פייק ניוז". וכשהגיע עידן הרשתות החברתיות, ציפינו ששם תתרחש המהפכה — ואז גילינו שצוקרברג גם רוצה לחנך אותנו.

אבל אז, משום מקום, צץ לו הפודקאסט.

כמו דירה קטנה בשכונת מדיה מפונפנת, הפודקאסט לא ביקש הרבה: רק מיקרופון, דעה וכמה אוזניים סקרניות. לא צריך תאורה, לא איפור, לא שיננית שתגיד לך לחייך אל המצלמה. רק אתה, המאזין, והמחשבה הלא-מתוזמרת.

וכך, בחריקת דלת שלא שמעו באולפן של ערוץ 12, נכנסה המהפכה — ישר לתוך האוזניים.

-- פרסומת --

הפודקאסט כטנק שובר פריימים

אם היינו מדמים את המדיה המסורתית לדי.ג'יי שמתעקש להשמיע רק את רשימת הלהיטים המאושרת, הרי שהפודקאסט הוא הרכב פיראטי שמפציץ מהצד עם רוק מתקדם, כליזמרים, ופרשנות שמערבבת את בן-גוריון עם מלקולם אקס.

היתרון? אין פרסומות באמצע משפט. אין עורך שיחתוך לך את המשפט החמישי שבו הזכרת את המילה "לאומיות". אין "מאזן דעות" שנמדד לפי מונה נרטיבים. יש חופש. אמיתי.

והכי חשוב — הפודקאסט לא מנסה לייפות את המציאות. הוא פשוט מציע לך להסתכל עליה, לחשוב, ואולי אפילו לצחוק.

הקול של מי שלא נשמע

המהפכה הפודקאסטית הביאה לידי ביטוי משהו שהימין חיכה לו שנים: במה. לא במה מגמגמת, לא פינה ב-11 בלילה אחרי חדשות, אלא פלטפורמה של ממש.

פתאום יש מקום לדיון על זהות יהודית, על הבג"ץ, על פרוגרסיביות הרסנית, על מזרח תיכון מהזווית הלא-תורכמנית. פתאום גדי טאוב, מייק דורנט, עמית סגל, אראל סג"ל, יותם זמרי וחברים מרימים מיקרופונים ומשדרים תובנות בלי צורך לאשר אותן במזכירות חדשות קשת.

וזה מה שיפה: ברגע שהשיח נפתח, הוא לא מפסיק. וכל אלה שקראו לזה "שיח פופוליסטי" מגלים שאולי פשוט מדובר בשיח… של העם.

למה זה עובד — במיוחד בימין?

כי הימין, במובנים רבים, מעולם לא באמת היה בבית במדיה הישנה. מי שהאמין בארץ ישראל השלמה, בערכי משפחה, בדגל, בציונות, ובחוקי טבע בסיסיים — נחשב במקרה הטוב לארכאולוג פוליטי, ובמקרה הרע ללאומן מסוכן.

אבל הפודקאסטים פרצו את הגטו הזה. הם איפשרו להביע דעה בלי להתנצל, בלי ללטף שמאלנים בדרך, בלי לצטט את "הארץ" כדי להיראות נאור.

הם גם מתאימים לתרבות של עשייה. ימנים, לרוב, הם אנשים עובדים. הם שומעים פודקאסט בדרך לעבודה, תוך כדי נהיגה, תוך כדי קיפול כביסה. אין להם זמן לשבת שעה מול פאנל של חמישה מומחים שמסבירים למה ישראל לא באמת מדינה יהודית.

הטון הבלתי רשמי

מה שמדהים עוד יותר הוא שדווקא השפה הלא-פורמלית הפכה לכוח. כשאתה שומע פודקאסט, אתה מרגיש שאתה עם החבר’ה. אתה לא מרגיש שמרצה באקדמיה מצביע עליך עם מצגת. יש הומור. יש דינמיקה. יש גם פאדיחות. וזה בדיוק מה שהופך את זה לאמין.

כלומר, כשמישהו אומר לך: "הפוסטמודרניזם חותר תחת יסודות הזהות", ואז צוחק על עצמו שאפילו הוא לא מבין מה זה אומר — אתה מקשיב. כי הוא לא מנסה למכור לך טקסט מצופה לכה, אלא רעיון עם נשמה.

מה הלאה?

הפודקאסטים לא הולכים לשום מקום. להפך — הם מתרחבים. עוברים ליוטיוב, נטמעים באפליקציות, משתלטים על פלטפורמות. ואנשים מקשיבים. המון.

ולא רק מקשיבים — משתתפים. מגיבים. מעלים שאלות. יוצרים בעצמם. הנה לכם דמוקרטיזציה אמיתית של השיח הציבורי. לא ע"י ועדות ולא ע"י תאגידים — אלא פשוט ע"י מיקרופון ואומץ.

מהפכת המיקרופון

אז כן, הפודקאסטים שינו את כללי המשחק — וטוב שכך.
הם שברו את המונופול של פרשני אולפנים, נתנו קול למי שלא היה לו, וחיזקו את הציבור שלא מחפש רייטינג אלא אמת. גם אם היא לא מהונדסת תקשורתית.

בעולם שבו כל דעה ימנית נחשבת אוטומטית לפשע מחשבתי, הפודקאסטים הם החדר הבטוח האמיתי — אבל כזה שמוביל החוצה, אל המרחב הפתוח של חופש הביטוי.

אז שימו אוזניות, לחצו Play, והצטרפו למהפכה.
היא אולי לא תשודר בחדשות — אבל היא בהחלט נשמעת מצוין.