בין פסל הצדק לעמוד הפייסבוק של משטרת ישראל – מסע סאטירי אל תוך מערכת המשפט, סמלים וסטטיסטיקות של אכיפה סלקטיבית.

פסל הצדק והעדשות המולטיפוקליות

בכניסה לכל בית משפט בישראל מתנוסס פסל מוכר – אשה אוחזת מאזניים, כיסוי עיניים, והבעה של מישהי שנתקעו לה באוזן שני קולות: פרקליט המדינה ורונית מהנהלת החשבונות.

פסל הצדק מסמל עקרון נשגב – "החוק שווה לכולם". בלי קשר למין, מוצא, מגדר, מעמד סוציו־אקונומי, או אם אתה מכיר את ראש העיר.

אבל האם החוק בישראל באמת עיוור? או שאולי, כמו כל ישראלי טוב, הוא פשוט עושה כאילו לא רואה?

כל אזרח ואכיפתו – או: למה מיכה קיבל דו"ח ויוסי לא?

אחד מעמודי התווך של שלטון החוק הוא "שוויון בפני החוק".
אבל אם תשאל את מיכה מהרצליה – שקיבל דו"ח על זה שהחנה לשתי דקות "רק להוריד את הילד לג'ודו" – בזמן שיוסי מהפנטהאוז ברמת אביב חנה על המדרכה חצי יום "כי יש לי אישור מהדיירים", תתחיל לתהות.

-- פרסומת --

ואם יצא לך פעם לראות מישהו עם מרצדס מקבל דו"ח? זה או סרט טבע של נשיונל ג'יאוגרפיק, או שמדובר בשוטר מתלמד שלא מזהה רכב יוקרה.

נתון מדומיין אך הגיוני:
50% מהדוחות בתל אביב ניתנים לאנשים שיש להם גג אחד בלבד.

המשפט הישראלי – איטי, בטוח, וקצת כמו אפליקציית רכבת ישראל

פסקי־דין בישראל נכתבים בקצב שניתן למדוד ביחידות של "דורות".
אתה מגיש תביעה היום – ותקבל פסק־דין כשהנכד שלך כבר יצא לפנסיה.

האם החוק עיוור? ייתכן. אבל בטוח שהוא לא ממהר.

• תיקי צווארון לבן? מתקדמים באיטיות של טור שבלולים ביום כיפור.
• חנייה באדום־לבן מול בית־ספר? אכיפה תוך שניות, ולפעמים גם פרק ב' – הדו"ח על הדו"ח.

חוק הזהב באכיפה הישראלית:
ככל שהעבירה משעממת – כך גדלים הסיכויים שיאכפו אותה.

עיוור – אבל מריח את הפרופיל

אומרים שהחוק עיוור, אבל יש לו חוש ריח יוצא מן הכלל.
בעיקר לריח של ניידת שמתקרבת לשכונות פריפריה, מחנות של פסטיבל טראנס, או מחאה עם שלט מאולתר מקרטון.

• לבוש פנסי? אתה בטח תמים.
• לבוש עם חולצת להקה וגרביים באוגוסט? נחשד מיידית.
• נוהג על קליאו 2007 בלי מזגן? חשוד אוטומטית.
• נהג עם חליפה ולקסוס? בטח עו"ד. אולי אפילו השופט.

זו לא גזענות. זו "פרופילנות אכיפתית עם גוון ארומטי של סטריאוטיפ", כמו שהיו כותבים במסמך ממשלתי מתורגם רע.

הצדק של השכן – אפליה לפי קומה

נאמר שהחוק שווה לכולם – אבל יש כאלה שגרים יותר קרוב אליו ובואו נודה (כי אף אחד לא באמת שומע או קורא אותנו עכשיו ) יש הטיה פוליטית שגרה ממש קרוב , בואו אפילו נתמקד: תל אביב שמאלה.

• מי שמכיר מישהו במועצה – מקבל פתור מהתשלום על הגדר הלא חוקית או ההרחבה הלא חוקית ( מישהו מבג"ץ מכיר את הנושא ? ).
• מי שבן של… – לא רק שהחוק עיוור לגביו, הוא גם חירש, אילם, ומחובר לוויפי ממש גרוע ( מישהי מוכרת אולי ? אחת שמנפנפת חוקי יסוד לארוחת בקר ? )).
• מי שאין לו עורך דין פרטי – מקבל סניגור ציבורי שתופס את התיק רק כי "נראה לי שזה לא ייגמר בלפחות חמישה דיונים".

ואז אתה מבין: בישראל, החוק לא בהכרח עיוור – הוא פשוט קצר־רואי. ומי שיש לו כסף, מגשר על הפער עם משקפיים של 1,500 ש"ח מהאופטיקאי של אמא.

פסקי־דין מעולם מקביל

קבלו שתי דוגמאות פיקטיביות אך ריאליסטיות עד כאב:

• תיק א: צעיר מזרחי מהשפלה גונב קרטון סיגריות, נשלח ל־14 חודשי מאסר, כי "מדובר בעבירה חמורה שיש בה משום פגיעה באמון הציבור."
• תיק ב: איש עסקים מהמרכז מעלים 4 מיליון ש"ח, מקבל 6 חודשי עבודות שירות – כי "הנאשם הביע חרטה, פועל לתיקון העוול, ויש לו כלב ברמה טיפולית".

אותה מדינה. אותה מערכת. חוק אחד – שני עולמות.

הצדק באינסטגרם

ואז הגיע עידן הרשתות.

החוק אולי עיוור, אבל הפיד פתוח 24/7.

• מצלמים שוטר מפיל רוכב אופניים – יש חקירה.
• מתעדים איש ציבור חונה על מדרכה – יש התנצלות.
• סרטון של אמא שצורחת על גננת? זה כבר אולפן שישי.

כך גילינו שהמשפט הציבורי מהיר יותר, חד יותר, ואכזרי יותר מכל בית משפט.

מה שמוביל לשאלה: האם החוק עיוור – או שפשוט פוחד ממצלמות?

סיכום: צדק עיוור או עיוורון סלקטיבי?

אז האם החוק בישראל באמת עיוור?

אם הכוונה היא שהוא לא מבחין בין אדם לאדם – התשובה היא "תלוי מי שואל".
אם הכוונה היא שהוא לא רואה עוולות? ייתכן, אבל זה כי העיניים שלו תקועות במסמכים של 2014.
ואם הכוונה היא שהוא פשוט מנסה לשרוד במדינה שבה כולם עוקפים בתור, דורשים יחס מיוחד, וצועקים "איפה החוק?!" רק כשזה נוח –
אז כן. החוק עיוור. מסכן. וגם קצת מזיע.

כי במדינה שבה כל נהג הוא שופט, כל שוטר הוא חשוד, וכל עורך־דין הוא סלבריטי – החוק נשאר לבד, מחפש את דרכו, ומקווה שלא יתנו לו דוח על זה שהוא חנה בצל של עץ ציבורי.

צפיה מומלצת: