הכדורגל בישראל:

בין תיקו מאכזב למהפכה רגשית לאומית

שופט, הוא עיוור! אבל אני אוהב אותו

כדורגל בישראל הוא לא ספורט.
הוא לא תחביב.
הוא לא אפילו משחק.

הוא קתרזיס לאומי,
דרמה סוריאליסטית באיצטדיונים עם גג חלקי,
ו־מערכת יחסים מתעללת שאתה פשוט לא מצליח לעזוב.

כי מה זה בעצם כדורגל ישראלי?
שילוב בלתי סביר בין כישרון, תסכול, דחיית סיפוקים, שיפוט לקוי, אהבה טהורה, חמסין וגרעינים.

מגרש הבלאגן

כשאתה אומר "כדורגל ישראלי", העולם מדמיין שחקן קטן עם לב גדול,
רץ על דשא שחצי ממנו נראה כמו משטח גולף סובייטי,
צועק על חבר לקבוצה, מסתלבט על המאמן, ומתחיל קטטה בגלל עבירה שנראתה כמו חיבוק.

וכשאתה שואל את אוהדי ישראל מה הם רוצים, הם עונים:

• כדורגל יפה

• קבוצה שנלחמת

• מחיר הוגן לכרטיס

• קייטרינג בולונז

אבל בינינו, הם יסתפקו ב־2 בעיטות למסגרת ובפחות משלושה פנדלים מיותרים בעונה.

הליגה — זירת רגשות בלתי נשלטת

הליגה הישראלית היא חיה משונה:
משחקים שמתנהלים כמו טלנובלה דרום־אמריקאית,
שופטים עם תפיסת זמן משל עצמם,
ולפעמים, גם כדורגל.

הקבוצות? לכל אחת סיפור חיים:

• מכבי תל אביב: מעצמה משמימה עם תסביך של יורוויזיון.

• הפועל תל אביב: טרגי־קומדיה שנכתבת מחדש כל שבוע.

• מכבי חיפה: חלום ירוק־שחור עם נטייה לאיבוד יתרון בדקה ה־87.

• בית"ר ירושלים: אם היו מתמודדים באירוויזיון, היו מקבלים 12 נקודות מהשכונה.

• הפועל חדרה: קיימת, נשבעת, תבדוק בגוגל.

וכל משחק הוא שילוב של 90 דקות כדורגל, 40 דקות צעקות מהיציע, 20 דקות קללות, ו־10 דקות התקפי לב.

הקהל — התסריטאי הראשי של הדרמה

האוהד הישראלי לא רואה משחק.
הוא משתתף במשחק.

הוא המאמן, הקפטן, הקוון, הפסיכולוג הספורטיבי, ואיש התחזוקה — הכל מהיציע.

והוא לעולם לא טועה.
אם הקבוצה ניצחה? ברור, כי הוא עודד חזק.
אם הפסידה? המאמן טיפש, השוער פוזל, והשחקנים "לא רוצים מספיק".

הקהל לא בא רק לראות –
הוא בא לחיות.
ולפעמים גם לחנך את השופט עם מילים שלא קיימות בעברית.

הכישרון הישראלי – קיים, תאמינו או לא

רוצים לצחוק? בבקשה.
אבל מתחת לכל הבלאגן, יש דור של שחקנים עם:

• מהירות,

• טכניקה,

• ושאיפה לחוזה בבלגיה.

לא מעט שחקנים ישראלים עושים חייל באירופה.
לא רבים מדי, אבל מספיק בשביל שנוכל לצעוק "אמרנו לכם!" פעם בשנה.

הבעיה? אנחנו טובים — עד שזה חשוב.
ולכן ברגע האמת, הכדור פוגע בקורה, נוגע בשוער, מחליק על הדשא, וקופץ לפינה הלא נכונה.

אבל יש קסם ביכולת הזו לייצר דרמה מכל מצב סטנדרטי.
זה כדורגל ישראלי – תוצאה בלתי ידועה מראש, כמו מזג האוויר באפריל.

נבחרת ישראל — התקווה שמתחדשת כל חודשיים

הנבחרת היא כמו דייט שהבטיח להשתנות.
יש תקווה, יש פוטנציאל, יש אפילו אחוזי החזקה.
אבל איכשהו, זה תמיד נגמר ב־2:1 לנבחרת של חוואים סלובנים.

ובכל זאת – אנחנו מתאהבים מחדש כל פעם:

• מוקדמות היורו: הפעם זה יקרה!

• הגרלה נוחה: יש לנו סיכוי!

• שני נצחונות רצופים: אולי נשבור את המנחוס!

ואז מגיע תיקו מול איי פארו… והלב נשבר שוב.

אבל הנבחרת היא אנחנו —
עם כל הפגמים, עם כל ה"תמיד כמעט",
אנחנו עדיין מאמינים, שרים התקווה, ומוחאים כפיים לדגל.

למה אנחנו לא מפסיקים לאהוב?

כי אין דבר בעולם שמשתווה ל:

• שער בדקה ה־93,

• גול עצמי ביזארי שנראה כמו קטע מהלול,

• החיבוק של שחקנים מנוגדי אופי,

• הפנים של מאמן שחשב שיש לו שליטה – ואז גילה שזו הפועל חדרה.

כדורגל ישראלי הוא לא רק ספורט.
הוא אלגוריה לחיים פה.
קצת כאוטי, הרבה צעקות, תמיד תקווה – ולפעמים שער מפתיע שאתה פשוט לא שוכח.

כדורגל ישראלי — כי אחרת היינו צריכים ללכת לפסיכולוג

זה ספורט שגורם לנו לאבד קול, להתרגש, להתאכזב, לחבק זרים ולשנוא שופטים.
זה המקום שבו בן 12 ובן 70 צורחים ביחד באותה עוצמה.
זה הסיפור שלנו:
קשה, לא צפוי, גועש, חם, ובלתי אפשרי להתנתק.

וביום שזה יסתדר?
שיהיה שקט, סדר, אליפות אירופה ו־VAR בלי תקלות?

אנחנו נתחיל להתגעגע לימים שבהם צרחנו "שופט עיוור" ושפכנו קולה על החולצה מרוב שמחה.