הדרוזים – אחת הקבוצות הכי נאמנות, הכי שקופות, והכי לא מובנות במדינה

"מה, הם מוסלמים?" – מדריך מקוצר לבלבול הלאומי

נתחיל בזה: הדרוזים הם לא מוסלמים. ולא נוצרים. ולא יהודים.
למעשה, אם תדחפו דרוזי לפינה ותשאלו "אז מה אתם כן?", הוא יגיד:
"דרוזים."

ואז תמשיכו:
– "אבל במה אתם מאמינים?"
והוא יחייך, ימשוך בכתפיים ויענה:
"זה סוד."

וזה כבר גורם לישראלים להשתגע.
כי אין דבר שאנחנו שונאים יותר מאנשים שיודעים משהו שאנחנו לא.

ובכל זאת, הדרוזים חיים איתנו כאן, משרתים בצבא, נלחמים, עובדים, לומדים, בונים, צועקים "יאללה מכבי", מצביעים בקלפי – ולעיתים תוהים:
למה בכל פעם שמדברים על מיעוטים במדינה, איכשהו אנחנו תמיד אחרי כולם ?

-- פרסומת --

חיל רגלים ממלכתי – או, איך הפכו הדרוזים לסמל האהבה-הפטריוטית-ששכחנו

הדרוזים בישראל מונים כ-150,000 איש. כלומר, בערך רבע מהכמות של עוקבי נועה קירל באינסטגרם.
ובכל זאת – מדובר באוכלוסייה שתורמת מעל ומעבר למדינה, ובייחוד לצה"ל.

מיום קום המדינה ואפילו קצת לפני, הדרוזים לא ביקשו פטור, לא קראו תיגר על השירות – להפך. הם רצו להשתלב, להילחם, להיות חלק מהסיפור.

וכך יצא שחייל דרוזי משרת בגולני ומפקד על מחלקה, בזמן שהאח של השמאלן האליטיסטי מסרב פקודה "כי האידאולוגיה שלי לא מאפשרת לכבוש הר בבית ג'יפטליק".

אבל כשהדרוזים מבקשים, נגיד, קליטה הוגנת לשירות הציבורי, הקלות בתכנון, כביש ליישוב – הם שומעים:
"אנחנו מעריכים מאוד את התרומה שלכם, אבל כרגע יש תקציב לניידת תיעוד להפרות ימין ביו"ש. תהיו איתנו בקשר ביוני."

חוק הלאום – טריקת דלת במסדרון הידידות

ואז הגיע חוק הלאום.
לא חוק נורא. לא גזעני. פשוט… יהודי כזה.
אבל אז בא הדרוזי, עמד בצד, ואמר:
"רגע, אתם לא שוכחים משהו?"

והמדינה ענתה לו:
"לא. כתוב פה 'שוויון מלא לכל האזרחים'. כמעט. איפשהו. באותיות הקטנות. בחזון. בגלגול הבא."

ומה שקרה אז – היה רגע נדיר של התפכחות:
אוכלוסייה שבעשורים שלמים לא התבכיינה, לא הפגינה, לא שרפה דגלים – פשוט אמרה: "לא מתאים"
לך תסביר להם שזה בכלל חוק שנועד לקבע לשופטי בגץ את ההבנה שב"מדינה יהודית ודמוקרטית" ה"יהודית" מקדים את ה"דמוקרטית" (בדגש על לאומיות ולא דווקא על היהדות)

ופתאום כולם נבהלו.
"הדרוזים כועסים?! אבל הם היו הילד הטוב של המשפחה!"
"מה נעשה? אולי נקרא לזה חוק הלאום, עם תוספות בצד ?"

פואד, אמל, מפקד בכיר ו… כפר מע'אר

אי אפשר לדבר על הדרוזים בלי להזכיר את הניגוד הקיצוני בתפיסה: מצד אחד – גיבורים לאומיים, אנשי מודיעין, קצינים, שופטים, רופאים.
מהצד השני – "הדרוזי ההוא מהבוטקה במחסום", "זה שמוכר פלאפל מעכו", "אחד שתמיד יש לו קשר עם מישהו במערכת הביטחון".

כלומר, בעיני הישראלי הממוצע, הדרוזי הוא או ראש שב"כ בדימוס או מוכר חומוס עם רישיון נשק.

כי אנחנו לא יודעים איך לאכול אותם.
הם ערבים – אבל ציונים.
דתיים – אבל לא כופים.
לא יהודים – אבל יגידו לך "אל תדבר ככה ליד דגל".

וזה מבלבל אותנו.
כי במדינה שבה כל אחד מתויג תוך שנייה, הדרוזים פשוט לא נכנסים לשום קופסה.

והאמת? איזה מזל שכך.

איך זה שדווקא הדרוזים הכי ישראלים?

יש בזה משהו יפה.
בזמן שכולם בישראל מתווכחים מי יותר ציוני, מי יותר מדוכא, מי יותר מוסרי – הדרוזים פשוט חיים פה.
מגדלים ילדים, בונים בתים, מתגייסים, ומדי פעם גם מבשלים עלי גפן בטעם גן עדן ומג'דרה שמריחה כמו סיום מסע כומתה.

הם לא מנסים להוכיח כלום.
הם לא צריכים הסברה או גימיקים או עמוד טיקטוק עם "דרוזי מצחיק מדבר עברית".
הם פשוט ישראלים – בלי מרכאות, בלי סוגריים, בלי התנצלויות.

 צל"ש על שקט (וגם דרישה קטנה לפז"ם)

אז אולי הגיע הזמן שנכיר בכך:
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.

כי הדרוזים הם לא רק "מיעוט איכותי".
הם מיעוט שבלעדיו המדינה הייתה הרבה פחות איכותית.

ואם כבר להיות ציני – אז לפחות נשתמש בציניות כדי לצחוק עלינו, לא עליהם.
הם כבר עשו מספיק בשביל שנוכל.

ולכן נסכם כך:
הדרוזים בישראל?
הם בצומת. לא רק עם דגלים. גם עם זכויות.
רק נשאר לראות אם המדינה סוף סוף תיתן להם לעבור – לא רק מהמסלול המהיר של ההקרבה, אלא גם לזה של ההכרה.

-- פרסומת --