אה, ישראל שלי היקרה, ארץ זבת חלב ודבש, טילים ופוליטיקה.
באוקטובר 2025, כשאנחנו עדיין מנסים להתאושש מהטראומה של 7 באוקטובר 2023, וממשיכים להתמודד עם איומים מכל עבר – חמאס, חיזבאללה, איראן, ואפילו כמה שכנים "ידידותיים" – יש תופעה שמזכירה מחלה אוטואימונית.
אתם יודעים, אותן מחלות בהן מערכת החיסון, שאמורה להגן על הגוף, פתאום מחליטה לתקוף אותו עצמו. לופוס, ראומטיזם, סוכרת מסוג 1 – כולן דוגמאות למצב שבו הגוף הופך לאויב של עצמו.
ועכשיו, תנו לי להשוות את זה לשמאל (הקיצוני ?) הישראלי: קבוצה קטנה אבל רועשת, שמתיימרת להיות "מערכת החיסון" המוסרית של המדינה, אבל בפועל תוקפת אותה מבפנים, מחלישה את ההגנות שלה ומזמינה את האויבים האמיתיים להיכנס דרך הדלת האחורית.
והכל בשם "שלום", "זכויות אדם" ו"דמוקרטיה".
אז בואו נצלול לעומק, כי זה לא סתם מטאפורה – זה אבחון רפואי-פוליטי.

איך הגוף הציוני תוקף את עצמו בשם "המוסר" – מחלה אוטואימונית שתוקפת את הגוף הציוני

ישראל של אוקטובר 2025 היא מדינה עם הרבה מחלות רקע — טראומות ביטחוניות, עייפות לאומית, מחאות בלתי נגמרות, חוסר אמון במוסדות, ותחושת מצור תמידית — גם מבפנים.
אבל בתוך כל זה, צומחת תופעה אחת שמסקרנת רופאים, פילוסופים ופוליטיקאים כאחד: המחלה האוטואימונית הציונית. או בשם העממי שלה — השמאל הישראלי הקיצוני.

כי מה היא מחלה אוטואימונית? מצב שבו מערכת החיסון — זו שאמורה להגן על הגוף — מתבלבלת, מזהה בטעות את התאים הבריאים כאויבים, ותוקפת אותם עד שהיא מחסלת את עצמה. נשמע מוכר?

הגוף הלאומי והאיברים המורדים

בכל גוף יש מערכת הגנה. אצלנו, קוראים לה צה״ל, שב״כ, מוסד, גבולות, ריבונות, רתיעה מלהיות עוד קורבן של ההיסטוריה.
אבל בשנים האחרונות, משהו השתבש במוח של המערכת. חלקים מתוכה — שגדלו על אהבת הארץ, על ערכים, על אמונה ב״זכויות אדם״ — התחילו לפתח תגובת יתר. הם מסתכלים על חייל שמגן עליהם — ורואים “פושע מלחמה”.
הם שומעים את המילה “יהודי” — ומייד מתנצלים בשבע שפות.
הם רואים טבח באזרחים בעוטף — ומתחילים להסביר לנו ש“הכול מורכב”.

מכאן ועד לחתימה על עצומות, דו"חות, הצטרפות לארגונים שמכתימים את ישראל בעולם — המרחק קצר.
והם עושים זאת בשכנוע עצמי מושלם — בשם "החמלה", "האמת", ו"האנושיות".
זה לא רוע. זו פתולוגיה.

מערכת חיסון שתקפה את עצמה — והפסיקה לזהות אויבים

במשך שנים, הישראלים בנו מערכת חיסון לאומית מופלאה: זהות יהודית, תחושת שליחות, סולידריות בזמן מלחמה.
אבל אז נכנס לתמונה משהו שנקרא “פוסט ציונות” — ויחד איתו, גרסה אקדמית של איידס אידיאולוגי: איבוד מוחלט של מערכת ההגנה המוסרית.

פתאום, השמאל הקיצוני לא רואה הבדל בין לוחם לחוטף, בין מדינה מתוקנת לטרוריסט עם טיקטוק, בין מוסר לקריקטורה של מוסר.
זה בדיוק מה שמערכת חיסון חולה עושה: לא מבחינה.
מבחינתה, “כל האלימות רעה” — חוץ מזו שהיא מתירה לעצמה כשהיא תוקפת את ישראל בשם “צדק אוניברסלי”.

ולא סתם “צדק אוניברסלי” — צדק שמנוסח על ידי ארגוני זכויות אדם שממומנים על ידי ממשלות אירופיות עם רגשות אשמה מהשואה, ועמותות שמפיצות את הדו״חות שלהן יותר מהר מחיידקים בחורף.

השמאל הקיצוני הוא לא ביקורת — הוא וירוס

צריך לומר ביושר: ביקורת היא חלק בריא בכל דמוקרטיה.
אבל השמאל הקיצוני של 2025 הוא לא ביקורת — הוא מחלה מדבקת.

הוא חדר למערכת החינוך, לאקדמיה, לתקשורת, אפילו לבתי המשפט.
והוא מדביק מורים, סטודנטים ועיתונאים בווירוס מסוכן: החיים במציאות מדומיינת.
בעולם שלהם, ישראל היא הכובשת הנצחית, הפלסטיני הוא הילד הנצחי, והמערב הוא “הבעיה”.
במציאות שלהם, כל חייל הוא “בריון של הכיבוש”, וכל מחבל הוא “תוצר של ייאוש”.
ואז, כשמחבל שוחט משפחה בנתיבות או בירושלים — הם מביטים במצלמות וממלמלים: “צריך להבין את השורש”.

השורש, חברים, הוא אתם.

ניתוח מקרה: מערכת החיסון מאבדת שליטה

בואו נבדוק את התסמינים של 2025:

• הפגנות מול בסיסי צה״ל: לא כדי לתמוך בחיילים — אלא כדי להאשים אותם ב"פשעי מלחמה".
• דו"חות זכויות אדם שנכתבים בעברית אבל מודפסים באנגלית ומגיעים היישר לאו״ם.
• אקדמאים ישראלים שמפרסמים מאמרים על “דה־ציוניזציה” כאילו מדובר בתהליך ניקוי רעלים ולא בהתאבדות לאומית.
• סטודנטים צעירים שמצטטים את אל־ג'זירה יותר מאשר את הרצל.

זוהי המחלה במלוא תפארתה: לא ויכוח, לא חוסר הסכמה — אלא חוסר חיסון מוסרי.

הסימפטומים הראשונים: התקפה עצמית בזמן משבר

דמיינו גוף בריא: מדינת ישראל, עם צבא חזק, כלכלה משגשגת (טוב, פחות או יותר, עם כל יוקר המחיה הזה), ועם לאומי וגאה ששרד אלפי שנים של רדיפות.
עכשיו, תארו לעצמכם שהמערכת החיסונית – אותם אידיאליסטים שמאמינים בערכים יהודיים של צדק ורחמים – פתאום מתחילה לייצר נוגדנים נגד הרקמות של עצמה.
זה בדיוק מה שקורה עם השמאל הקיצוני. במקום להתאחד נגד האיומים החיצוניים, הם מתמקדים ב"איומים הפנימיים": הממשלה, הציונות, הצבא.
קחו למשל את אירועי 2025 – שנה שבה המחאות והחרמים הבינלאומיים נגד ישראל הפכו למיינסטרים.
הפירסומים בעיתונות העולמית, שנתיים של "משבר הומניטרי" בעזה (שזה קוד ל"חמאס משתמש באזרחים כמגנים חיים") גרמו לשבר בקונצנזוס הבינלאומי, והחרמים זלגו פנימה.
אבל מי הם אלה שמעודדים את זה מבפנים? נכון, פעילי שמאל קיצוני שמפגינים בכיכר תל אביב, קוראים ל"סיום הכיבוש" ומאשימים את ישראל בכל הצרות.
זה כמו תאי T שתוקפים את הכבד של עצמם – במקום להילחם בווירוס (חמאס), הם מחלישים את האיברים החיוניים.

והאבסורד כאן? הם כל כך עסוקים ב"זכויות הפלסטינים" שהם שוכחים את זכויות הישראלים לחיות בשקט.
באוקטובר 2025, כשראינו הפגנות ענק להשבת החטופים – כמו זו בתל אביב שתוארה כ"אולי האחרונה" בזכות הפסקת האש שדונלד טראמפ עזר להשיג –
חלק מהמפגינים עדיין מאשימים את נתניהו ב"מלחמה מיותרת". כאילו, אנשים, החטופים לא נחטפו בגלל ביבי, אלא בגלל טרוריסטים ששונאים אותנו.
זה ציני עד כאב: הם צועקים "שלום עכשיו!" בזמן שהאויב צועק "מוות לישראל!".

האטיולוגיה: שורשים היסטוריים עם טוויסט עדכני

כדי להיות מעמיקים, בואו נחזור קצת אחורה, מחלות אוטואימוניות נובעות מגורמים גנטיים, סביבתיים וטריגרים.
אצל השמאל הקיצוני, ה"גנטיקה" היא האידיאולוגיה הפוסט-ציונית שצמחה אחרי אוסלו – אותה אשליה ש"שלום" יבוא אם רק נוותר על הכל.
הסביבה? עולם מערבי שמזין אותם בתעמולה אנטי-ישראלית, כמו ועידת האו"ם ביולי 2025 על "פתרון שתי המדינות", שבה מדינות כמו נורבגיה וספרד דוחפות להכרה בפלסטין בלי שום התחייבות מצד הפלסטינים.
הטריגר? המלחמה הנמשכת, שבה השמאל הקיצוני רואה הזדמנות להפיל את הממשלה.

ב-2025, אנחנו רואים את זה בפעולה: נתניהו מתמודד עם לחצים פוליטיים, כולל פרישה של מפלגה חרדית מהקואליציה בגלל חוק הגיוס, ועוד לחצים מהימין הקיצוני על הפסקת אש בקטאר.
אבל השמאל? הם מנצלים את זה להפגנות נגד "הכיבוש", תומכים בנידוי ובחרמים, ואפילו משתפים פעולה עם ארגונים בינלאומיים שמאשימים אותנו בפשעי מלחמה.
זה כמו מחלה שמתפשטת: תחילה סימפטומים קלים כמו מאמרים בעיתונים, אחר כך הפגנות, ולבסוף – החלשה של התמיכה הבינלאומית.
בעוד המוסד מביא הביתה פריטים של אלי כהן מסוריה (מבצע סודי שפורסם השנה), השמאל הקיצוני עסוק בלומר "אבל מה עם זכויות הסורים?". כאילו, חברים, אלו תומכי דאעש, הם ניסו להשמיד אותנו ויעשו זאת שוב!

וההומור השחור כאן? הם כל כך "מוסריים" שהם מוכנים להקריב את המדינה על מזבח האידיאלים שלהם. כמו חולה אוטואימוני שמסרב לקחת סטרואידים כי "זה לא טבעי", והגוף ממשיך להתפרק.

דמיינו את הגוף הציוני

הגוף הציוני מותקף מכל עבר — טרור, אנטישמיות, דה־לגיטימציה בינלאומית — ובמקום שכל חלקיו יתגייסו להגן עליו, חלק מהם פותחים קבוצות טלגרם נגד מערכת החיסון:
“צה״ל חרג מתפקידו”, “הממשלה פשיסטית”, “הריבונות היא אלימות”, "זה הכל רק ביבי"..

ככה זה כשאתה לא רואה בגוף שלך – שלך.
השמאל הקיצוני רואה בישראל תופעה קולוניאלית, לא בית.
ואם זו לא מחלה אוטואימונית, אז מה כן?

מחלה עם מיתוג טוב

כל מחלה טובה יודעת לשווק את עצמה.
השמאל הקיצוני לא קורא לעצמו “אנטי־ישראלי”.
הוא קורא לעצמו “נאור”, “חומל”, “הומניסט”, “ליברלי”.
במילים אחרות — המחלה התחפשה לרופא.

הם לא אומרים “אנחנו רוצים לפרק את צה״ל”.
הם אומרים “צריך ריסון מוסרי”.
הם לא אומרים “אנחנו מתביישים ביהדות שלנו”.
הם אומרים “אנחנו רוצים חברה רב־תרבותית”.
הם לא אומרים “אנחנו תומכים באויב”.
הם אומרים “צריך להבין את הנרטיב השני”.

אבל אם נבדוק את התוצאה הסופית — היא תמיד אותה תוצאה:
ישראל חלשה יותר, מפוצלת יותר, מתנצלת יותר.
במילים אחרות: מערכת חיסון שבמקום לתקוף את המחלה — מתנצלת בפניה.

ואיך זה נגמר בדרך כלל?

בביולוגיה, מחלה אוטואימונית שאינה מטופלת – הורגת את הגוף.
בפוליטיקה, היא הורגת את הרוח הלאומית.
אין צורך להמתין לקריסה טוטאלית – היא כבר נראית היטב בנתוני ההגירה, באדישות הציבורית, באובדן האמון בצה״ל ובממשלה, ובתחושת הייאוש שהשתלטה על הדור הצעיר.

ובינתיים, אותם “אקטיביסטים מוסריים” חוגגים באולפנים ובפידים של טוויטר, משוכנעים שהם “מצילים את המדינה מהעצמה שלה”.
הם לא שמים לב שהם רק מחסלים את החוסן של עצמם.

חיסון ציוני או כריתה כירורגית?

עכשיו, לשאלה המרכזית: איך מרפאים את זה? במחלות אוטואימוניות, הטיפול כולל דיכוי המערכת החיסונית (תרופות), שינוי אורח חיים, או במקרים קיצוניים – ניתוח.
בפוליטיקה הישראלית, זה אומר: חינוך ציוני בבתי הספר, כדי למנוע "הדבקה" של דורות צעירים באידיאולוגיה תבוסתנית.
שינוי אורח חיים? יותר גאווה לאומית, פחות התנצלויות לעולם. וכריתה? טוב, לא נגזים, אבל אולי הגבלת מימון לארגונים שמזיקים למדינה מבפנים.

ב-2025, עם הפסקת האש האפשרית והשבת החטופים (תודה, טראמפ, על ההתערבות), יש הזדמנות.
אבל השמאל הקיצוני ממשיך להתנגד לכל ניצחון: הם מאשימים את הצבא ב"אלימות מיותרת", תומכים בפתרונות כמו שתי מדינות בלי ביטחון, ומעודדים חרמים שפוגעים בכלכלה.
הם כמו נוגדנים שתוקפים את הלב, בזמן שהגוף נאבק בסרטן. אבל היי, לפחות הם "מצפוניים" – מצפון שמוביל אותנו לקבר.

אז מה התרופה?

אין אנטיביוטיקה לשנאה עצמית.
אבל יש חיסון: זהות, חינוך, גאווה, וחיבור לשורשים.
לא גאווה עיוורת — אלא הבנה שאנחנו לא כובשים, אלא שורדים; שאנחנו לא אויבי המוסר, אלא ההוכחה שהוא יכול להתקיים גם כשסביבך ג'ונגל.

התרופה היא להחזיר את מערכת החיסון לעבוד מול אויבים אמיתיים — לא מול עצמה.
כי עם שלא מאמין בזכותו להתקיים — לא יתקיים.
ואם נמשיך להקשיב לחולי האוטואימוני הזה, בסוף נמצא את עצמנו מצדיקים את קיומנו שוב — לא בפני העולם, אלא בפני עצמנו.

הגוף עוד נושם, אבל חייב טיפול דחוף

השמאל הקיצוני הוא לא אויב חיצוני — הוא איבר חולה בגוף שלנו.
אם נצליח לרפא אותו — נבריא כולנו.
אם נמשיך להתעלם — הוא יהרוג אותנו באהבה עצמית חונקת.
כי אין דבר מסוכן יותר מלאהוב את המוסר — יותר מאשר את הבית שלך.

גוף חזק, נפש גאה

בסופו של דבר, ישראל היא גוף חזק, ששרד מחלות גרועות יותר – גלות, שואה, מלחמות.
השמאל הקיצוני הוא רק סימפטום, לא המחלה עצמה. אבל אם לא נטפל בו, הוא עלול להחליש אותנו מול האיומים האמיתיים.
אז, חברים ימנים ציונים גאים, בואו נצחק עליהם קצת – כי צחוק הוא התרופה הטובה ביותר – אבל נישאר ערניים.
אחרי הכל, במדינה כמו שלנו, עדיף להיות פרנואידים מאשר תמימים.
ושלום? הוא יבוא כשנהיה חזקים, לא כשנתפרק מבפנים. יחי מדינת ישראל!