ה"ביחד הישראלי" – כוח העל האמיתי של המדינה
ה"ביחד הישראלי" – כוח העל האמיתי של המדינה, ואיך השמאל עושה לו אמבוש מתמשך
לישראל אין נפט, אין שקט, ואין סבלנות.
מה שיש לה – זה "ביחד".
לא ביחד של סדנאות, לא ביחד של חיבוקים מודרכים, ולא ביחד עם פלייליסט רגוע ברקע.
ביחד ישראלי אמיתי. כזה שנולד בלחץ, מתוחזק באלתור, ומופעל בעיקר כשמשהו משתבש. כלומר – כל הזמן.
זה הביחד שגורם לאנשים עם דעות מנוגדות, מבטאים שונים ורמות שונות של עצבים לעמוד יחד בתור למילואים, לצעוק אחד על השני – ואז להתחלק בקפה שחור.
זה לא ערך. זה מנגנון הישרדות.
אבל אם יש משהו שמטריד את השמאל הישראלי יותר מהתנחלויות, זה הרגע שבו ישראלים שונים מדי מרגישים… מחוברים מדי.
הביחד – הגרסה שלא עוברת אקדמיה
הביחד הישראלי לא עבר אישור של ועדת אתיקה.
הוא לא כולל סעיף "הכלה", לא עושה צ'ק-אין רגשי, ולא מתנצל לפני שהוא קיים.
הוא פשוט קורה.
בפיגוע.
במלחמה.
בהפסקת חשמל.
ובמכולת כשמישהו שוכח ארנק והקופאית אומרת "עזוב, אחר כך".
זה ביחד גס. לא מנומס. לפעמים לא יפה.
אבל הוא עובד.
ולכן הוא מסוכן.
כי בעולם שבו הכל צריך להיות מפורק לזהויות, מודבק בתוויות, ומנוהל דרך קבוצות לחץ – הביחד הזה הוא אנומליה.
משהו שלא נשלט. שלא מתנצל. שלא שואל רשות.
אז מה הבעיה של השמאל עם הביחד?
על הנייר – אין.
בפועל – כמעט הכל.
כי הביחד הישראלי מבוסס על הנחה אחת שהשמאל לא סובל:
שיש משהו משותף לפני הדיון, לפני הפירוק, לפני הניואנסים.
והשמאל? הוא מתפרנס מפירוק.
כל "ביחד" צריך בדיקה.
מי בפנים?
מי בחוץ?
מי מדוכא?
מי פריבילג?
מי קיבל יותר מדי מקום באירוע של האחדות?
וכך, לאט ובשיטתיות, הביחד הופך מחשמל – לחשוד.
אם כולם מרגישים חלק, זה כנראה אומר שמישהו לא נספר.
ואם מישהו לא נספר, צריך לעצור הכל ולפתוח דיון.
רצוי עם פאנל.
איך שוברים ביחד בלי להגיד ששוברים ביחד
אף אחד לא יגיד "בואו נפרק את החברה".
זה לא נראה טוב בטוויטר.
אז עושים את זה אחרת:
- הופכים כל ביטוי של סולידריות לבעיה מוסרית.
- כל אחדות – ל"מחיקת זהויות".
- כל גיוס – ל"כפייה".
- כל דגל – ל"אלימות סימבולית".
לא שוברים בפטיש.
שוחקים עם חומצה אינטלקטואלית.
ובינתיים מסבירים לציבור שהבעיה היא לא הפירוק – אלא זה שעדיין יש מי שמרגיש שייך.
השמאל והאובססיה ל"נכון"
הביחד הישראלי לא תמיד "נכון".
הוא לא עומד בכל תקן מוסרי.
הוא לפעמים לא מנומק.
וזו בדיוק הבעיה.
כי השמאל לא מחפש מה עובד – הוא מחפש מה נכון תיאורטית.
ואם משהו עובד אבל לא עבר אישור של הסמינר – צריך לתקן אותו. או לפחות לבייש אותו.
הביחד, מבחינתו, הוא פתרון פראי מדי.
יותר מדי אינסטינקט, פחות מדי פרשנות.
למה זה מצליח להם חלקית
כי הישראלים עייפים.
וכשאתה עייף, קל לשכנע אותך שמשהו חם ומוכר הוא בעצם בעייתי.
לאט לאט, אנשים מתחילים להתנצל על זה שהם מרגישים חלק.
להסביר למה האחדות שלהם לא מוחלטת.
לסייג כל רגש קולקטיבי.
וכשכולם מסייגים – כבר אין ביחד. יש אוסף הצהרות.
ובכל זאת – הביחד שורד
כי בסוף, כשיש אזעקה, אף אחד לא שואל לאיזה מחנה אתה שייך.
וכשיש מלחמה, אף אחד לא מבקש הצהרת כוונות.
הביחד הישראלי לא מת.
הוא פשוט יורד למחתרת.
והשמאל יכול להמשיך לנתח אותו, לפרק אותו, ולהסביר למה הוא לא מספיק מודע לעצמו –
אבל בשטח, כשצריך, הוא תמיד חוזר.
לא יפה.
לא מסודר.
לא מנומס.
אבל חזק.
וזה, כנראה, מה שמפחיד באמת.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
