למה מדינה שבה כולם מתלוננים – מצליחה להיות המדינה שהכי אוהבים לחיות בה

יש סטטיסטיקות שאתה קורא וצריך לבדוק פעמיים שלא מדובר במתיחה של 1 באפריל.
לדוגמה: “89% מהישראלים מרוצים מהחיים בישראל”.

89%!
זה כמעט כמו מספר האנשים שחושבים שהם מבינים בכלכלה אחרי שני סרטוני טיקטוק.
זה גם הרבה יותר מאלה שבטוחים שהשופטת העליונה צריכה לנהל את המדינה, או שהשלום נמצא “כבר מעבר לפינה” (כנראה ליד הפינה שבה שמים את האופניים של תל-אופן).

אבל הנה זה רשמי: למרות הכול-המלחמות, הריבים, העשן מהגריל של השכן, המחירים של הדירות, והעובדה שתמיד יש מישהו שמשמיע דעה שלא ביקשת-
במדינה הזאת אנשים פשוט אוהבים לחיות.

אז איך זה קורה?

הטרגדיה הלאומית של ה־89%: אין להם זמן להתלונן

למה לא שומעים את המרוצים?
כי הישראלי המרוצה עסוק מדי בלחיות.

הוא קם בבוקר, לוקח את הילדים לגנים (עם הפקקים, עם החום, עם הילד ששואל “למה שוב אין שלום בעולם?”), הולך לעבודה, משלם מיסים, מתווכח בטלפון עם אמא על למה הוא עדיין לא בא לאכול, חוזר הביתה, שוטף כלים, ומנסה לשכנע את עצמו שאולי השבוע כן ילך לפילאטיס.

אין לו זמן לכתוב “מאמרי עומק” על סוף הדמוקרטיה או לצעוק ברחובות שחייבים להחליף שלטון “כאן ועכשיו”.

בקיצור:
אנשים שמרוצים-פשוט חיים.
רוב הזמן בשקט.
וכל עוד הם מרוצים-הם לא מופיעים באולפנים, אז מי בכלל יודע שהם קיימים?

ה־11% – אלה שתמיד צועקים יותר חזק

ופה נכנסת הקבוצה הקטנה אך רועשת: ה־11%.

אותם תמיד רואים, תמיד שומעים, תמיד מקבלים במה.
הם יכולים להיות אקטיביסטים, פובליציסטים, טיקטוקיסטים, או סתם אנשים שיש להם יותר זמן ממה שבריא לנפש.

הם יספרו לכם:
“הכול שחור! המדינה קרסה! אין עתיד!”

ואז תסתכל מסביב ותראה אנשים מחייכים, זוגות מטיילים בפארק, חיילים שרים באוטובוס, ילדים מתווכחים מי יקבל את הקורנפלקס-והמציאות, מה לעשות, נראית טיפה יותר אופטימית.

אבל המינימום הנדרש כדי לדחוף סוף־דמוקרטיה לפריים טיים?
רעש.
וה־11% פשוט יודעים לעשות רעש מקצועי.

למה הישראלים באמת מרוצים?

ופה מגיע החלק המעניין.

כי בסוף-זאת המדינה שלנו

אף אחד לא יגיד את זה באולפן שמפחד מהתנפלות בטוויטר, אבל הישראלי הממוצע אוהב את המדינה.
כן, אוהב.
לא “מתפשר”, לא “מסתדר”.
אוהב.

יש פה משהו באוויר הישראלי: בין השמש היוקדת, השווארמה , החומוס והפלאפל, והעובדה שכולם מרגישים בני משפחה רחוקים – גם אם הם מתווכחים כמו זוג גרושים.

כי יש כאן חיים יהודיים שלא תמצא במקום אחר

שבת שמרגישים ברחוב.
חגים שמחברים.
מסורת שנוגעת בכל אחד, גם אם הוא כבר שנים אוכל חמץ בפסח ובולס ביום כיפור.

כי פה – even the chaos feels alive

ישראל היא המדינה היחידה שבה אתה יכול לשמוע סירנה, לרוץ למקלט, ומישהו שם יסתלבט עליך שתפס אותך בלי נעליים.
ואז כולם ימשיכו את היום כאילו כלום.

כאוס? כן.
אבל חי.
מלא אנרגיה.
מלא חוצפה.
מלא תקווה.

כי יש פה קהילה שאתה לא יכול לשכפל בשום מקום

רוצה דוגמה?

באירופה, אם אתה נתקע עם פנצ'ר – יחשבו שאתה חלק מהנוף.
בישראל, שלושה יעצרו, אחד יתקן, הרביעי יביך אותך עם הערה פוגענית אבל אוהבת, והחמישי יתייעץ איתך מה כדאי להצביע בבחירות.

הימין תמיד יודע – אהבה למדינה לא מוכרים באולפנים

המציאות הישראלית הפשוטה:
רוב מי שאוהב את החיים כאן-הוא זה שעדיין דופק כרטיס, משרת במילואים, מחנך ילדים לאהוב את הארץ, ועושה מנגל בכל עצמאות גם אם כבר יותר מ- 70 שנה מנסים לשכנע אותו בכל מדיה אפשרית “שאין מה לחגוג”.

כי בסיקור התקשורתי …
אהבת ישראל לא עוברת מסך.
זה לא “סקסי”, זה לא “דרמטי”, זה לא “עורר סערה” והכי חשוב – אף קרן אירופאית או קטארית לא מוכנה לשלם על זה.

אבל שימו לב – האתר שלנו –
sex4u.co.il !!!
הוא בדיוק המקום שבו אפשר להגיד את זה בלי להתבייש:

ישראלים אוהבים את ישראל.

אז מה עושים עכשיו?

האם צריך להשתיק את ה־11%?
ברור שלא.
שימשיכו לדבר, לצעוק, לצייץ ולעלות לסטורי.
זה זכותם הדמוקרטית – וחלק מהקסם של מדינה חיה.

אבל צריך לזכור דבר אחד פשוט, כמעט גס בישירותו:

הקול של ה־89% קיים.

הוא פשוט לא צועק.

הוא עובד, חי, משרת, מבשל, מתלונן קצת, צוחק הרבה, ומדי פעם גם רואה חדשות וממלמל לעצמו:
“איך מכל זה עוד יש לי סיבה להיות מאושר?
ואם כן-שלא יידעו, חלילה. עוד יגידו שאני בבון ביביסט ימני” .

ישראל – מדינה שכולם אוהבים לשנוא, אבל עוד יותר אוהבים לחיות בה

89% מרוצים.
ואולי הגיע הזמן להגיד בקול, בלי ציניות (טוב, עם קצת ציניות):

אנחנו אוהבים את המדינה הזאת.
כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף.
דווקא בגלל זה.

ובמדינה שבה כל אחד חושב שמגיע לו יותר-
כדאי להבין שמה שבאמת מגיע לנו זה פשוט…
ליהנות מהחיים פה.