איך כל גשם בינוני הופך בישראל ל"אירוע אקלימי" עם שם משלו

זוכרים את הימים היפים, כשגשם היה פשוט… גשם? כששמיים אפורים קיבלו לכל היותר הערת שוליים כמו “קחו מטרייה”, ולא מבזק חירום בעמוד הראשי שגורם לך לחשוב שחייזרים נחתו בקניון איילון?

אז תשכחו מזה.
2025.
ברוכים הבאים לתקופה שבה כל שלולית שמגיעה לגובה סוליית נעל – מקבלת שם משל עצמה, לוגו, ערוץ טלגרם, ומערך דוברות כאילו אנחנו בעיצומה של מתקפת סייבר איראנית.

כן, כן. זו המציאות:
גשם = סופה.
סופה = מותג.
מותג = רייטינג.

ואם אפשר להוסיף קצת דרמה, פאניקה, וצבעים אדומים ב־Breaking News-אז למה לא?

מי המציא את הטרנד הזה? (רמז: זה לא העננים)

פעם, החזאים היו אנשים רציניים. שתקנים. כאלה שמדברים במספרים.
20 מ"מ פה, 30 שם, מקסימום "טמפרטורות נמוכות מהרגיל בעונה".
לא מרגש, אבל אמין (טוב – נו – לרוב).

ואז הגיעה הטלוויזיה המסחרית.
איתה הגיעו שני רעיונות מהפכניים:

1. רייטינג מוכרים עם פחד, לא עם מילימטרים.
2. טוב, אם הוריקנים בארה"ב מקבלים שמות – למה שאנחנו נישאר פראיירים?

וכך נולד היצור הכי מוגזם ולא אמין מאז "רכבת ישראל בזמן אמת":
סופה עם שם.

לא "גשם".
לא "מערכת חורפית".
לא "טפטוף".
אלא:
"סערת שושנה 2025".

בלי בושה.
בלי קשר למציאות.
ולפעמים גם בלי גשם אמיתי (היי, גם אולפנים צריכים עבודה).

השלב הבא: סופות בע"מ

אם התרגלתם ל"ברברה", "כרמל", "אלתא", "מרווה", "ניקה", "מלכה" וכל שאר נטולות־העלילה, תתכוננו – החורף הבא הולך להיות הרבה יותר רווי… שיווק.

הנה כמה מהשמות שמחכים לנו מעבר לפינה:

• “סערת לייזר אכזרית 7” – כי אם זה נשמע כמו משחק מחשב, אנשים בטוח יקליקו.
• “מערכת חורפית דניאל-דניאל” – על שם הנזקים, על שם הרעש ועל שם מה שזה יעשה לתושבים.
• “סופת לילה לבן” – הרי זה בעיקר גשם, אז לפחות ניתן שם שמזכיר מסיבה.
• “רונה-ברונה-פומלה” – כשלא יודעים איך למתג, פשוט זורקים שם של פירות אקזוטיים.

ההיגיון?
לא חשוב.
העיקר שיהיה דימוי שנראה טוב בטלגרם.

איך נגמר מצב שבו שלולית קטנה בנתניה מקבלת כותרת כמו פלישת כוחות זרים?

זו בעצם משוואה פשוטה:

טיפה + מדיה = מבול.

בדיוק כמו בעולם הדייטינג:
בחור שולח "היי" – והיא רואה בו סטוקר סדרתי.
בחורה מחייכת – והוא כבר בוחר שמות לילדים.

אנחנו אוהבים דרמה.
המדיה אוהבת דרמה.
הציבור לוחץ F5 לראות עוד דרמה.
וככה כל גשם בינוני נראה כמו פרק פותח בעונה חדשה של “המדינה מתמוטטת LIVE”.

כלומר-אנחנו אשמים.
אבל גם הם.
וגם הטבע, שלא מתחשב בגרפים.

הפחדה זה רייטינג, רייטינג זה כסף – וכסף זה… טוב, לא נקרא לזה גשם ברכה

מה עושים כשיש יום עבודה רגיל, בלי ירי בצפון, בלי דיון על יוקר מחיה, בלי פוליטיקאי שעושה בושות, בלי "ביבי גנב לי את החתולה ושרה שתתה את המים הסגולים של ד"ר קטרוס" ?
נכון:
מצלמים שלולית ומשדרים אותה מזווית נמוכה כדי שתיראה כאילו היא בולעת את המדינה.

הפרשנים ממהרים:
“מזג האוויר קיצוני באופן חריג”.
ברקע:
ילד עובר בשלולית בסנדלים.

הכותרת מתעצבת:
“סערת דפני מכה בישראל: חשש להצפות חמורות”.

בפועל?
אולי נרטב בדרך למכולת.

אבל מי אני שאהרוס סיפור טוב?

האירוניה הגדולה: כשהסופה אמיתית – אף אחד לא מאמין

הבעיה?
פעם בכמה שנים באמת מגיעה מערכת מסוכנת.
כזו שבאמת כדאי להישאר בבית.
כזו שאשכרה ראויה לשם!

אבל אז – אחרי אלפי “טיזרים” על גשמים שלא הגיעו, “אזהרות חירום” שעברו בשקט ו“סופות אימתניות” שהסתיימו בשתיים וחצי טיפות – הציבור כבר מחוסן.

יש לו אלרגיה להיסטריה.
הוא כבר מנוסה.
כמו מועדון לקוחות של "מבצע יום אחד בלבד" שמתרחש… כל יום.

וכשסוף סוף מגיע משהו רציני?
כולנו בציניות אופיינית אומרים:
"נו, שוב ‘סערת בתיה’? תפסיקו לעבוד עלינו."

ואז הולכים בלי מטרייה.
ומקבלים דלקת ריאות.
אבל היי – לפחות היינו צודקים.

אז מה הפתרון? אולי פשוט… להירגע?

הסברה אומרת:
אם נקרא לגשם גשם – הוא לא ייעלב.
אם נעשה פחות דרמה – לא ירד פחות גשם.
ואם נזכור שחורף זה בסך הכול חורף – לא נמות מזה.

אבל כנראה שהמדינה שלנו צריכה-
אם לא טילים, אז לפחות סופות ממותגות כדי להעביר את הזמן.

וזה בסדר.
הרי כל מדינה מקבלת את מזג האוויר שהיא ראויה לו.

וישראל?
אנחנו לא נולדים עם כפית בפה.
אנחנו נולדים עם מיקרופון ביד ופתיח דרמטי מוכנות.

מדינה שממציאה עצמה כל חורף מחדש

בסוף, כל הסופות האלה הן רק תירוץ.
תירוץ לדבר על מזג האוויר כשכבר נמאס לדבר על פוליטיקה או על המצב  הבטחוני.
תירוץ להרגיש שיש "אירוע" גם בימים שהאירוע היחיד הוא פקק ביציאה מאיילון צפון.
ותירוץ לתת שם דרמטי לעוד יום גשם רגיל, כדי שנרגיש טיפה חשובים יותר.

כי אם כבר להירטב-אז לפחות שיהיה לזה שם מפוצץ.

ברוכים הבאים לסערת מיכל 2025.
משקעים מקומיים.
משבים ערכיים.
ופאניקה – קלה עד בינונית.