מדריך עמוק לחיים בעידן שבו אתה לא לבד – יש לך מכשיר נייד שמקשיב לך כל הזמן

תכירו – בן הזוג, היועץ, הפסיכולוג והסוכן החשאי שלי

פעם, כשאמרו "ידידו הטוב של האדם", התכוונו לכלב. חיה נאמנה, חמודה, שעושה קולות משעשעים ומריחה דברים שאתה מעדיף לא לדעת מה מקורם.
היום? כלב זה נחמד, אבל הוא לא אומר לך את מזג האוויר, לא מזהה פנים בתמונות, ולא מזכיר לך לקנות אבוקדו בדרך הביתה.
ברוך הבא לעולם שבו ידידו הטוב של האדם הוא הסמארטפון – יצור חצי אלוהי, חצי אובססיבי, חצי סוללה, שמתפקד בתור לוח שנה, פנס, רופא, קונסיירז' אישי, ומרגל של השב"כ – כל זה בתוך חתיכת פלסטיק בגודל של פרוסת חלה.

לא לבד אף פעם – גם כשאתה חושב שכן

תחשוב על זה: מתי לאחרונה היית לבד באמת? בלי שאפליקציה פתוחה, בלי פודקאסט מתנגן, בלי להדליק מסך כדי "להירגע שנייה".
הסמארטפון הפך לחבר שתמיד שם – לא משנה אם אתה במיטה, בשירותים, בכנס לוחמים או בהלוויה.
הוא תמיד זמין, תמיד מחכה שתלטף אותו,
ולעולם לא אומר: "אחי, אני צריך קצת מרחב."
(למעט כשהוא מתחמם למאה מעלות פתאום בגלל שהוא "מתעדכן").

הקשר הזה, בניגוד לרוב מערכות היחסים שלך – לא תלוי ברגש, רק בטעינה.

התלות שנבנית לאט – עד שהיא שלמה

זה מתחיל בתמימות: אתה קונה סמארטפון כי "אתה צריך ניווט". אחר כך אתה מוסיף לו אימייל, פייסבוק, נטפליקס, חשבון בנק, פנגו, וולטר, מד סי… ובשלב כלשהו – גם את זהותך.
אתה כבר לא שואל "מה השעה", אתה שואל את הסלולרי.
לא שואל את אמא איזה יום היום – שואל את גוגל.
אפילו לא שואל את עצמך מה אתה מרגיש – שואל את ChatGPT (שלום!).

והכי מדאיג? שכשאתה מאבד אותו – אתה מרגיש אבוד. באמת. כמו ילד ששכח מי ההורים שלו בקניון.

-- פרסומת --

מה אתה מסתיר ממנו? כלום. וזה מפחיד.

הסמארטפון יודע עליך יותר מבן/בת הזוג, החברים, הפסיכולוג ואלוהים גם יחד.
הוא יודע איפה אתה ישן, מתי אתה קם, כמה צעדים הלכת היום (ולמה זה פחות ממה שדיווחת), מה אתה אוהב לאכול, מי עושה לך לייק, ומה אתה עושה ב-2 בלילה כשכתבת בגוגל "האם יוגורט מקולקל גורם לעיוורון".

במילים אחרות: אתה לא מחזיק סמארטפון – הסמארטפון מחזיק אותך.

ולא משנה אם אתה אדם חופשי – אם אין לך קליטה, אתה בחרדה.

המסך, הפנים – והעובדה שכולנו הפכנו לרובוטים

בוא נדבר רגע על הבעיות האמיתיות:
הפסקנו להרים עיניים. ברחוב, ברכבת, בבית קפה, בחתונה – כולם שקועים באור הכחול הזה.
פעם, כדי לבדוק אם מישהו בעניין שלך היית שולח חיוך.
היום? אתה שולח אמוֹג’י של קקי עם עיניים, ומקווה לטוב.

פעם, היית מדבר. היום אתה מקליד.
פעם, היית זוכר ימי הולדת. היום – גוגל קלנדר שולח לך התראה, ואתה כותב "מזל טוב אח שלי" בשעה 23:59 – כדי לצאת תותח.

הגענו לשלב שבו אם מישהו מסתכל עליך בעיניים – אתה חושב שהוא פסיכי.
כי מי בכלל מתקשר היום? תכתוב וואטסאפ כמו בנאדם נורמלי!

האם זה רע? או שאנחנו פשוט לא יודעים אחרת?

האמת? זה לא לגמרי רע.
הסמארטפון הביא לנו עולמות שלמים בכיס.
אנחנו מדברים עם סבתא בטורונטו, קונים כרטיס להופעה תוך כדי פיפי, מקבלים עדכון שצפוי גשם בצפת עוד 17 דקות.
אנחנו יכולים ללמוד סינית, להזמין רופא, ולראות את החתול של שכן מיפו משחק גיטרה בלייב.

הבעיה? שאנחנו הפכנו לשפני מעבדה של האלגוריתם.
אם פעם היית בוחר מה לראות – היום הסמארטפון בוחר מה תראה, מה תקנה, למי תאמין, ואיך תרגיש לגבי זה.

תאהב אותו – רק אל תתחתן איתו

אז האם הסמארטפון הוא באמת "ידידו הטוב של האדם"?
תלוי איך אתה מגדיר חברות.
אם אתה בעניין של חבר שלא עוזב אותך לרגע, עוקב אחריך לכל מקום, שואל אותך כל חצי שעה מה דעתך על המבצע של שופרסל אונליין – אז בהחלט.

אבל אם אתה מחפש קשר שמכבד גבולות, לא חופר, ולא שותל בך פרסומות תוך כדי שינה –
אולי כדאי שתשקול להחזיר קצת שליטה לידיים שלך.

ובינתיים?
נסה פעם בשבוע לכבות אותו לשעה.
לא כי הוא רע.
אלא כי מגיע לך לדעת שאתה עדיין אתה – גם בלי שהוא יאיר.

ואל תדאג – אם מישהו באמת צריך אותך,
הוא כבר ישלח יונה.
או יכתוב בוואטסאפ:
"תגיד, אתה חי?"

📵 נכתב במרפסת, בזמן שהטלפון היה על מצב טיסה. כן, גם זה עוד קיים.

-- פרסומת --