כשסופר אמריקאי, טורקיה עות'מאנית וגמל עצבני נפגשים בירושלים

אם אתם חושבים שטיולי תיירים לקברי צדיקים התחילו בשנות השמונים עם רבנים מלטפים קברים ומפזרים שטרות של דולר – אתם כנראה צודקים. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1867, הגיע לירושלים טיפוס קצת אחר, חמוש בכובע רחב שוליים, עפרון חד, ויכולת לתאר את המזרח התיכון בצורה שגורמת אפילו למדריך של "אגף העתיקות" להזיע.

שמו היה סמואל לנגהורן קלמנס, אבל כולנו מכירים אותו כ… מארק טוויין.
כן, האיש שכתב על תום סויר והקליק הראשון על נהר המיסיסיפי – מצא את עצמו לפתע צועד בין שאריות חומות ירושלים, בועט באבנים עתיקות ומתלונן על היעדר אספלט.

ומה נגלה לו בארץ הקודש? ובכן – לא בדיוק קדושה, ולא ממש ארץ. יותר כמו שיממון קודש עם ניחוחות של טבק תורכי וחוסר תכנון עירוני.

איך בכלל הגיע לשם?

ב-1867 מארק טוויין הצטרף למשלחת נוצרים-פרוטסטנטים מטעם העיתון Daily Alta California למסע ראשון מסוגו: תיירות נוצרית למזרח הקדום. היום היינו קוראים לזה "מאורגן לזקנים אמריקאים שלא בא להם על פריז".

המסע כלל ביקור באיטליה, יוון, טורקיה, ולבסוף… ארץ הקודש. כלומר, פלסטינה העות'מאנית, שבמאה ה-19 הייתה קצת פחות "חלב ודבש" ויותר "יתושים וטחב".

-- פרסומת --

טוויין לא בא לחפש את ישו. הוא בא לצחוק על מי שכן.

מארק טוויין פוגש את ארץ ישראל – וזה לא הדדי

כשהגיע לירושלים, טוויין ציפה למשהו אחר. אולי מין פאטוס תנ"כי, משהו מלא הוד, כזה שגורם לאדם לרעוד ברוח הקודש. במקום זאת, הוא מצא עזים ישנות, קברים מעופשים ונוף חום-אפור שגרם אפילו לו להרהר בגעגועים לקנזס.

כך כתב בספרו המפורסם The Innocents Abroad:

"ירושלים היא עיר קודרת, קפואה ונוקשה… לא מצאתי בה דבר מלבד שעמום ואבנים. אם זה היה הבית של אלוהים – כנראה שהוא עזב מזמן."

זו אולי הייתה הביקורת הנדל"נית הראשונה על ירושלים מאז שנבנתה מחדש במאה ה-5 לפנה"ס.

אין מים, אין כבישים, אבל יש הרבה מדריכים

החוויה הירושלמית כללה שיטוט בעיר העתיקה, רכיבה על חמורים עם שמות כמו "סולימאן" ו"ברוך", ופגישה עם אינספור מדריכים מקומיים – כולם טוענים שדווקא הם יודעים איפה ישו נפל, נח, קם או שתה קפה.

טוויין לא התרשם.

"כל אבן בירושלים, כך טוען מדריכי, הייתה מקום קדוש. כל אחת – מיקום נס. כל שיח – עד לפלא. ואני חשבתי לעצמי – אם זה נכון, אז או שהאדמה כאן באמת מקודשת, או שיש כאן יותר שקרים מאשר אבנים."

(וזה לא פשוט – כי יש המון אבנים.)

ישראלים, גרסה מוקדמת

למרות שהמדינה עוד לא הוקמה, טוויין פגש מה שאנחנו אולי היינו מכנים "הישראלים הראשונים": תושבים שנראים כאילו הם עושים טובה שהם חיים, מוכרים מים במחיר של נפט, וצורחים אחד על השני בשפות בלתי מזוהות.

הוא הבחין במשהו מעניין: האנשים – למרות החיים הקשים – היו מלאי הומור, חוצפה בריאה ותושייה. הוא לא ידע שהוא מציץ לחומר הגלם שממנו יקומו הקיבוצים, החיילים, ואפילו נהגי המוניות בנמל בן-גוריון.

מה שהוא ראה – ומה שהוא לא ראה

מה מעניין במיוחד בביקורו של טוויין? שהוא לא ראה פלסטינים. לא "עם עתיק", לא תנועה לאומית, ולא קונפליקט. הוא ראה ארץ דלה, שוממה, ריקה כמעט לגמרי.
הוא תיאר כפרים מעטים, הרוסים למחצה, וערים שוממות. אפילו את נהר הירדן תיאר כ"זרם דל, חלש, שזורם כמו זקן בלי שיניים".

היום, כשמספרים לנו שיש פה "עם שהיה כאן אלפי שנים", שווה להזכיר שטוויין – שהיה חד עין ומעט ציני – לא הבחין באף אחד מהם. זה אולי לא הוכחה היסטורית, אבל זה בהחלט סיפור טוב.

ומה קרה מאז?

160 שנה עברו, וירושלים כבר לא נראית כמו העיירה המוזנחת שתיאר טוויין. היום היא מטרופולין מסובך, עם גודש, דרמות דיפלומטיות, קריאות מואזין ורמקולים עם קריוקי חסידי. מקום שבו אין רגע דממה – לא בגלל הקדושה, אלא בגלל השיפוצים של הרכבת הקלה.

טוויין, לו היה קם לתחייה, היה אולי נדהם לראות את השינויים – אבל גם היה צוחק על העובדה שעדיין אין מקום חניה.

טוויין היה כאן – וצחק ראשון

אז מה אנחנו יכולים ללמוד ממארק טוויין ומסעו הקצר לירושלים?

1. שציניות טובה היא נצחית.

2. שהיסטוריה תמיד יותר מסובכת ממה שמלמדים בכותרת הראשית.

3. שארץ ישראל תמיד הצליחה לבלבל גם את החכמים שבאדם.

4. ושכנראה – גם ב-1867 – כבר חיפשו פה פיתות בשבת וניסו למכור מגנטים עם דמות משה רבנו.

אחרית דבר:

אם יום אחד תמצאו את עצמכם מסתובבים בירושלים, נאנחים מול הפקק, חושבים שהעיר הזאת קצת יותר מדי… הכל – תזכרו את טוויין. הוא בא, ראה, צחק – אבל גם השאיר אותנו עם תיעוד נדיר של איך נראתה ארץ ישראל רגע לפני שהחלה לקום מחדש.

ומה הוא היה אומר היום?

כנראה משהו כמו:

"עכשיו זה כבר באמת מקום קדוש – בעיקר לקונפליקטים, אבל לפחות יש אספלט."