מאת: אחד שצועק על הטלוויזיה, גם כשהיא מסכימה איתו

בואו נתחיל בכנות: אני לא תכננתי להתמכר. נשבע.
יום אחד פשוט זיפזפתי בערוצים, חיפשתי משהו לראות תוך כדי קיפול כביסה, ופתאום – הפטריוטים.
חמישה אנשים באולפן, שולחן עץ מצופה פוסטר של דגל ישראל, ומונולוגים שגורמים לך להרגיש כאילו נכנסת להפגנה, אבל עם מזגן.

בהתחלה זה הצחיק אותי.
אחר כך זה עצבן אותי.
ועכשיו? עכשיו אני כבר שותף.
כי מי שצופה בפטריוטים יותר משבוע, עובר תהליך. זה לא סתם פאנל – זו דרך חיים.

זה לא אולפן – זו קבוצת תמיכה לאוהבי ישראל עם עצבים

אני לא רואה טלוויזיה רגילה כבר תקופה. חדשות 12? יותר מדי קוד פתוח, יותר מדי פייק, הסתה, חד צדדיות ושנאה עצמית – אין רגע שבו הערוץ לא מנסה למכור לך משהו, בין אם זה מוצר מסחרי, טאלנט או דיעה פוליטית.
כאן 11? מגישים כאילו הם באמצע ויכוח על אוקספורד פסיכולוגי וגם שם חד הצדדיות, התועבה העצמית וה"רלביזם" צועקים לשמים.
בערוץ 14? בפריים טיים ?
הפטריוטים אומרים דברים כמו:
"חברים, תתעוררו! אנחנו במלחמה על הזהות של המדינה!"
וזה מרגיש לי כמו שיחת סלון אצל הדוד שלי מרחובות – רק עם מצלמות.

אתה לא מקבל רק חדשות. אתה מקבל ניתוח, רגש, דעה, טון ואף אחד שם לא נפוח מחשיבות עצמית, אף אחד לא תופס את עצמו יותר מדי ברצינות ולאף אחד לא זורחת השמש מהאחוריים.
והכי חשוב – אתה מקבל אישור.
שאתה לא משוגע.
שגם אחרים רואים את אותם דברים שאתה רואה, ונחנקים מאותו קפה של בוקר כשפותחים את הטוויטר.

פרסומת

למדתי לזהות אותם לפי הטון

כן, יש לי את האהובים עליי.
הצעקן עם הוורידים בצוואר? נותן לי תקווה שיש עוד מישהו שאכפת לו עד כדי גידול דופק.
העוקצן עם הפאנצ'ים? אלוף. נותן בראש כאילו הוא סטנדאפיסט שהחליט לחזור בתשובה ציונית.
המגישה השקטה? כן, גם אותה אני אוהב. תמיד מכניסה משפט אחד רגוע באמצע סערה, כאילו מזכירה לכולם שיש חמצן.

וכשיש אורח חדש? אני ישר בוחן: הוא פטריוט אמיתי או שמתחזה?
הקריטריונים ברורים:

1. לא מתנצל.

2. אוהב את ישראל יותר מגלידה.

3. לא מפחד להגיד “מה, זה נראה לכם נורמלי??” גם כשהוא יודע שזה לא.

התגובות בבית? חלוקות

אשתי טוענת שאני מתלהם.
היא נכנסת לסלון ושואלת:
"עוד פעם הצעקות האלה?"
ואני עונה לה:
"זה לא צעקות. זה כאב אותנטי."
היא מגיבה במבט של “לך תעשה כביסה”.

הילדים כבר יודעים: אחרי שמונה בערב, אבא במצב “פטריוטים”.
הם לא שואלים שאלות. רק מחליפים מבטים ויודעים לא לזפזפ.

“אבל הם לא מאוזנים!”, אומרים לי חברים

נכון. תודה שגיליתם את אמריקה.
אם הייתי רוצה איזון, הייתי רואה יומן חדשות או קורא תדרוך של משרד החוץ.
אני רוצה תשוקה.
אני רוצה זעם קדוש.
אני רוצה שיגידו דברים כמו “הם השתלטו לנו על המדינה” גם אם זה קצת מוגזם – כי זה מרגיש אמיתי.

ובינינו, כמות התסכול שיש לי מכל מה שקורה פה – אני צריך מקום לפרוק.
וזה בדיוק מה שהם עושים: צועקים בשבילי.
הם כועסים במקומי, אבל יותר רהוטים.
הם עושים את הרעש שאני לא מספיק אמיץ לעשות באוטובוס או במשרד.

כן, אני יודע – יש בזה גם בעיות

אני לא תמים.
לפעמים זה באמת מתלהם.
לפעמים אין כמעט הבדל בין תכנית לערוץ טלגרם.
לפעמים אתה מרגיש שכל ויכוח נגמר ב"אה, אז אתה נגד העם!".
וגם – לא כל שמאלני הוא בוגד, ולא כל שופט הוא אויב.
אבל בסוף – כשאתה חי במדינה שמרגישה לפעמים כמו פיצוץ אחד גדול של טוקבקים מתנגשים,
לפחות פה אתה מרגיש בבית.

אני פטריוט, אבל בגרסה הישובה

אז הנה אני, כל ערב, עם כוס תה, יושב וצופה.
צועק קצת, מהנהן הרבה, נוזף בטלוויזיה כשצריך, מוחא כפיים בסלון כשמישהו "אמר יפה!"
אני לא רוצה להיות פוליטיקאי, אני לא מתכנן להפגין מול הכנסת, ואני לא פותח חשבונות טוויטר מלחמתיים.
אבל ב־21:00 בערב? אני חייל בפאנל.

ואם תשאלו אותי – זו לא תכנית.
זו שליחות.
שליחות טלוויזיונית, קצת מצחיקה, קצת צורמת, אבל מלאה ב… איך לומר את זה?

אהבת הארץ, פשוטה, רגשית, ולא מתנצלת.