היא מגיעה בלי להודיע. לפעמים בלילה, לפעמים בצהריים, לפעמים רגע אחרי שסיימת להכין את הקפה המושלם של הבוקר ואתה רק רוצה לשבת רגע עם העיתון ולבהות בשקט בכותרות. ואז – בום. הבזק של כאב, ריח של סבון כביסה מהשכנים מתחיל להסריח אותך למוות, האור צורב לך את האישונים, והעולם כולו הופך למופע של טריגרים.

ברוכים הבאים למיגרנה: החברה שתמיד מגיעה כשלא הזמנת אותה, מתעקשת להישאר יותר מדי, וזורקת אותך למיטה עם סט צלילים, אורות וריחות שאתה לא מוכן אליהם.

בין כאב ראש למיגרנה: הבדל של עולם ומלואו

בוא ניישר קו. אם אתה מהאנשים שאומרים "גם לי הייתה מיגרנה שלוש דקות אחרי הקפה", אתה כנראה אף פעם לא באמת חווית מיגרנה. זה כמו לומר שחטפת דיזנטריה אחרי שאכלת סושי מהתחנה המרכזית, כשבעצם רק עיקמת את הפרצוף מהוואסאבי.

מיגרנה היא לא כאב ראש. מיגרנה היא יצור חי, תבוני, בעל רצון משלו, תחושת שליחות ואופי של גיסתך. יש לה לו"ז, רגשות, שליטה על מערכת העצבים, והיכולת המדהימה להפוך אדם בוגר, חכם ומתפקד, ליצור שרוע במיטה, מקונן "אוי אוי אוי" כמו סבתא פולנייה ביום קיץ.

המדע: כדי שנראה רציניים

מדענים טוענים שמיגרנות נגרמות משילוב של תורשה, כימיה מוחית, והחלטת היקום לצחוק עליך. לפי ההשערות, מדובר בהפעלה חריגה של מערכת העצבים הטריגמינלית, בשילוב שחרור חומרים דלקתיים, שגורמים להרחבת כלי דם סביב המוח. או בקיצור – המוח שלך החליט לערוך מסיבת טראנס פנימית, ואתה לא הוזמנת.

-- פרסומת --

גורמים אפשריים? כמעט כל דבר. שוקולד, יין, גבינה צהובה, שינה מרובה, שינה מועטה, לחץ, חום, קור, מסך מחשב, ריח של בושם, אנשים רועשים, ילדים, אנשים שקטים מדי, חיים.

שלב האאורה: הטריילר לסרט האימה

לפעמים המיגרנה מתחילה בשלב שנקרא "אאורה" – הבזקי אור, קווים זיגזגיים, תחושת נימול, או סתם תחושת אבדון קיומי. זה השלב שבו אתה מבין שהמוח שלך עלה על גדותיו, ושכדאי לך להתקפל לבית כמו שבנקאי מתקפל ממס הכנסה.

האאורה היא כמו הפרומו לסרט: היא לא הכאב עצמו, אבל היא אומרת לך בדיוק מה הולך לקרות, ואתה יודע שאין לך דרך להימלט מהסצנה הבאה.

השלב הבא: מכת מוות איטית

הכאב מגיע – פועם, עמוק, צד אחד של הראש או שניהם, גלי גלים. מלווה בבחילה, ברגישות לאור, לרעש, לריח, ולבני אנוש בכלל. פתאום אפילו הקול של הבן שלך שואל "אמא, מתי אוכל?" נשמע כמו סימפוניה של משאיות בטון מתנגשות באולם תיאטרון סגור.

אתה שוכב, עוצם עיניים, מנסה לנשום עמוק – ומגלה שגם לנשום כואב. טכנית, אתה חי. רגשית? אתה שוקל לעבור לגור במקלט אטומי לבד.

תרופות: יותר פסיכולוגיה מרפואה

יש כאלה שלוקחים אקמול וממשיכים ביום. להם אנחנו מאחלים בהצלחה בפעם הבאה שיתקלו ברוח סתיו קלה. מיגרנאים רציניים יודעים שמדובר בתכנית פעולה מורכבת: משכך כאבים מיוחד, חושך מוחלט, שתיקה מוחלטת, מיטה עם תקרה שלא מציגה שואבי אבק בפרסומות, ובן זוג שיודע שמותר לשאול רק שאלה אחת ביום.

יש גם תרופות ייעודיות, כמו טריפטנים, שמעוררים במוח תגובה נגדית – או לפחות גורמים לך להיראות מספיק מסכן כדי שכולם יפסיקו לבקש ממך דברים.

הסביבה: בין אמפתיה לרצון לברוח

הסובבים אותך מתחלקים לשניים – אלו שכבר היו שם, שמנידים בראש בעצב ומביאים לך כוס מים עם פרצוף מלא חמלה; ואלו ששואלים "תגידי, ניסית פעם לא לחשוב על זה?"

כי ברור, מיגרנה היא פשוט מצב רגשי. כמו צינון. אם רק היית פחות לחוצה, אולי לא היית חווה התקפים… ובטח, ואם הייתי פחות עייפה, אולי לא הייתי אמא.

הומור עצמי: נשק לא קונבנציונלי

אז כן, מיגרנה היא סיוט. אבל אם כבר תקועים איתה – אפשר גם לצחוק. יש מי שפתח קבוצות תמיכה עם ממים, אחרים מציירים ציורים של מוחות מתפוצצים, ויש כאלה שכותבים על זה טורים כדי לא להשתגע. כי כשכואב הראש – לפחות נצחק מהלב.

לסיכום: לא נמות מזה, רק נרגיש שזה עומד לקרות

המיגרנה היא תזכורת אכזרית אך אפקטיבית לכך שהמוח שלנו הוא לא רק מחשב – הוא גם דרמה קווין מהוללת. היא מגיעה, מעיפה אותך מהמיטה, דורשת יחס, ואז נעלמת כאילו כלום לא קרה.

אבל היי – לפחות היא משאירה אותך צנוע. שום דבר לא מזכיר לך כמה אתה אנושי כמו דחף להקיא כשאתה מסתכל על נורת פלורסנט.

אז בפעם הבאה שמישהו יאמר לך "זה רק כאב ראש" – תן לו את המבט. אתה יודע איזה. המבט הזה שמבשר על הסופה הבאה.

-- פרסומת --