על המשפחתיות הישראלית: כאוס מבורך, אינטימיות בלתי אפשרית – וקסם שלא קיים בשום מקום אחר

למה רק אצלנו זו לא ארוחת שישי בלי ויכוח על פוליטיקה?

יש רגע כזה – רגע מוכר, מרגש ומעט רועש – שבו אתה מוצא את עצמך יושב בשולחן עמוס סירים, קולות, דעות וילדים מתחת לשולחן. מולך סבא שמדקלם פרשת שבוע, לצידך דוד שמסביר למה הכל אשמת מערכת המשפט, ומימינך בת דודה שלא מדברת עם אחותה מאז פסח 2017, בגלל שטענה שהקובה שלה "יבש".

זוהי המשפחתיות הישראלית.
זה לא רק קשר דם – זו מערכת של רגש, שייכות, קרבה, חום, עייפות, טינה, געגוע – ולפעמים גם חומוס ביתי.
וזו לא בדיחה. זאת אהבה.

"קרובים קרובים" – באמת, לפעמים קרובים מדי

ישראלים לא מכירים את המושג "מרחק רגשי בטוח".

• סבתא שלך תרגיש בנוח לשאול אותך ביום הראשון של התואר: "נו, ומה עם זוגיות?"

• דודה תספר לך בארוחת שישי על הביופסיה של הבעל שלה, כולל מונחים רפואיים שלא שמעת מאז שהיית בצופים.

  -- פרסומת --

  

• ואם תנסה להסתיר משהו – סביר להניח שתשמע: "מה אתה שותק? אנחנו משפחה!"

זה המקום היחיד בעולם שבו אפשר לבקש ממך להוריד מהבוידעם מזגן, ובאותו משפט להגיד לך שאתה נראה עייף, רזה מדי, ושאתה בטח לא אוכל כמו שצריך.

אבל האמת? זה גם מה שמחזיק אותנו.
בתוך כל הרעש הזה יש שקט רגשי. אתה לא לבד. גם אם היית רוצה להיות לפעמים.

קבוצת ווטסאפ משפחתית – אזור מלחמה עם אימוג'ים

מהו הסמל המובהק ביותר למשפחתיות הישראלית המודרנית?
לא, לא התמונה של סבא על הטרקטור.
לא, גם לא הקוגל של שבת.
אלא קבוצת הווטסאפ המשפחתית.

• יש בה הכל: הודעות בשעות לא אנושיות, סרטונים של מיקי גבע, 4 גרסאות של אותה ברכה ליום הולדת, ולפחות שני ריבים על "מי שכח את דודה תקווה בלופ".

• מישהו תמיד כותב: "מישהו יודע מי זו עינת בקבוצה?"

• והתשובה: "היא בת דודה מדרגה שלישית מצד אמא של רינה – איך אתה לא זוכר?!"

• ואף פעם אין הסכמה על תאריך לפיקניק.

אבל בתוך כל זה, יש גם את הרגע שבו מישהו חולה, וכולם שולחים תפילות, תבשילים, וטלפונים.
וביום ההולדת שלך – גם אם שכחת – תקבל 17 גיפים, 8 בלוני לב, וקליפ מביך מ־2006 שצולם במצלמת נוקיה.

אוכל, אוכל – ועוד קצת אוכל (כי אולי לא אכלת מספיק)

במשפחה ישראלית ממוצעת, אין כזה דבר "מנות בודדות".
מכינים לשולחן כאילו צה"ל מגיע, עם שלוש מנות ראשונות, חמש עיקריות, ומגש קינוחים בגודל של מזנון טלוויזיה.

ולמה?
כי זה הביטוי העליון של אהבה אצלנו: אוכל.

• כשהסבתא שלך שואלת "אכלת?", היא בעצם שואלת: "אתה בטוח שטוב לך בחיים?"

• וכשדוד שלך מביא תבשיל מהבית, הוא בעצם אומר: "אני לא יודע איך לומר שאני מתגעגע, אז הנה קובה."

אצלנו, לסרב לאוכל זה חטא. לאכול הכל – זו שליחות.
ולקחת "קופסה הביתה" זה סעיף בחוק המשפחתי.

המשפחה כמיקרוקוסמוס של המדינה

אם תתבונן במשפחה ישראלית – תמצא בה הכל:

• ימין, שמאל, מרכז, רוחניקים, ציניקנים, אנשים שצועקים בטלוויזיה ואנשים שצועקים על האנשים שצועקים בטלוויזיה.

• בני דודים שהתחתנו עם דתיים, חרדים, ערבים, אתיופים, רוסים, אמריקאים – או כולם ביחד.

• ילדים בהייטק, ילדים בגולני, ונכד אחד שנמצא בהודו כבר חמש שנים ומסרב לחזור כי "כאן זה פחות אותנטי".

זאת לא משפחה – זו מדינת ישראל בזעיר אנפין.
והקסם? שהיא ממשיכה להתקיים. למרות הכל.
היא מוצאת דרך לאכול יחד, לברך יחד, לריב יחד – ולהשלים שוב, בסופו של דבר, דרך עוגת גבינה ואיזו ברכת "שבת שלום" מקרטעת.

משפחתיות ישראלית בגלות – הגעגוע מקבל סים בינלאומי

יש משהו מיוחד במשפחות ישראליות שנמצאות מחוץ לישראל.

• שומרים על ערבי שישי כמו טקס.

• מתקשרים בזום בליל הסדר, כל אחד עם מרק עוף בזווית אחרת של המסך.

• והכי חשוב: מציגים אחד את השני לכל זר כאילו מדובר בחלק מהמורשת.
  "זה הבן של אח שלי! מהנדס! היה גם בצופים וגם בלוטו!"
  "וזו אימא שלי – היא בת 84 ולא נראית יום מעל 83."

בגלות, המשפחתיות הישראלית מתעצמת. היא הופכת למגדלור קטן של זהות, עוגן, והומור עצמי מול האמריקאים שלא מבינים למה כולם מדברים בו־זמנית.

אז כל הכבוד למשפחה

המשפחתיות הישראלית היא לא מושלמת. היא לפעמים מתישה, רגשנית, חודרנית, קולנית, וכפייתית.
אבל בתוך כל אלה – היא עמוקה, אותנטית, עמידה ומחבקת.
היא סוד ההישרדות שלנו כעם וכחברה.
היא הסיבה שבגללה חיילים חוזרים לשבת הביתה, סטודנטים חוזרים לאכול אצל אמא, ונכדים מתקשרים לסבתא ביום שישי.

כי בסוף, לא משנה איפה אתה בעולם – המשפחה שלך היא לא רק בית.
היא המדינה הפרטית שלך.