ישראל, למרבה הצער, לא ידועה בזכות קמפיינים רומנטיים, אלא בזכות קמפיינים צבאיים. ובעוד מדינות אחרות משקיעות בשמות למותגים של בשמים, סרטים או אפליקציות, אצלנו יש אגף שלם במטכ"ל שמנסה להמציא שם שיהפוך את זה שפירקנו את הרצועה לגפרורים – ליחצ"נות חיובית.

כי הרי כל מלחמה כאן היא לא רק מלחמה – היא "מבצע". מילה שמנסה לשדר שילוב של סופר-פארם וטייסת 201.
מבצע שובר גלים, מגן צפוני, חגורה שחורה, חומת מגן, שומר החומות, צוק איתן, עופרת יצוקה, עמוד ענן, קשת בענן, בית שלם קרס בענן…

ושוב אנחנו שואלים – מה נסגר עם השמות האלה? ומי באמת ממציא אותם?

השם עושה את הקרב?

יש מי שחושב ששם טוב עושה חצי מהעבודה.
זה נכון לגבי סטארט-אפ, לגבי מותג בגדים – אבל מלחמה?
בצה"ל כנראה מאמינים שכן.
למה להגיד "נכנסנו לעזה עם חטיבות שריון ו-14 הרוגים"?
כשאפשר לומר: "יצאנו למבצע שחר מתמשך בעומק מרחב האופק!"

זה נשמע פחות כמו אזעקה, ויותר כמו משהו שהיית קונה בסייל באיקאה.
ואולי זו בדיוק הכוונה.

-- פרסומת --

משווק המלחמות הראשי – מחלקת שמות

עכשיו תארו לכם את זה: חדר ישיבות בקריה. יושבים שם גנרלים, ראשי אגפים, דובר צה"ל ונציג מהלשכה המשפטית – כי ברור שצריך עורך דין בשביל שם של מלחמה.
ואז מישהו מציע:

– "מה דעתכם על שומר החומות?"
– "זה נשמע דתי מדי."
– "ומה עם צוק איתן?"
– "זה עלול להישמע כמו ביטוח פנסיוני."
– "אולי עופרת יצוקה?"
– "נשמע כמו רעל. יאללה, הולך!"

וככה, בשילוב של אינטואיציה, מזל רע וחוסר קשר למציאות – יוצאים לנו שמות שהם שילוב בין שירי משוררים לבין פרסומות לקרב מגע.

חומת מגן? חומת בלוק!

קחו לדוגמה את חומת מגן (2002) – שם שאמור היה לשדר כוח, עוצמה ותחושת "עד כאן".
אבל בפועל? קיבלנו את ג'נין, את בג"ץ, את הדו"חות של האו"ם ואת צילומי הרחוב שהפכו לקליפים של "המעבדה לשקרים אנטי-ציוניים".

או עמוד ענן – שם שמתכתב עם ענן כבוד מהתנ"ך, אבל בפועל קיבלנו גשם של קאסמים.
או שומר החומות, שם שמזכיר משמר הגבול של ירושלים העתיקה, רק שבפועל שדרות נראתה כמו פרק של Walking Dead.

לכל שם יש יומרה פיוטית – וכל מבצע נוחת למציאות מדממת.
כמו להדביק תווית של "קינוח קצפת" על קופסת טונה.

מה הבעיה לקרוא לילד בשמו?

למה לא פשוט לומר: "מבצע עונש חמור"? או "חיסול ממוקד מוגבר"?
כי אנחנו לא רוצים לצאת רע באו"ם. אנחנו רוצים להישמע מוסריים, שקולים, מתוחכמים.
ולכן, במקום להגיד: "הם ירו עלינו ואנחנו השמדנו להם את החמאס" – אנחנו אומרים:
"ביצענו פעולה ממוקדת במסגרת מהלך יזום במבצע 'אור ראשון באופק'".

תגידו את זה מספיק מהר – ותשכחו שמדובר בחיילים בני 19 שנכנסו לתופת.
המילים בולעות את המציאות.

דמיינו מלחמות אחרות עם שמות ישראליים

אם צה"ל היה נותן שמות גם למלחמות אחרות בהיסטוריה, כנראה שזה היה נראה כך:

• מלחמת העולם השנייה – מבצע שחר אירופי
• מלחמת לבנון הראשונה – חיזוק החזית הצפונית
• ששת הימים – שש דקות תהילה, מבצע סובב קדוש
• מלחמת יום כיפור – התעוררות חורפית משולבת
• הפוגרום בלוד – מתיחות בין-קהילתית עירונית
• האינתיפאדה השנייה – גל פעולות בודדות עם סיכון נמוך לציבור

השם הוא לא הבעיה – הפחד לומר את האמת כן

כל השמות האלה הם ניסיון להסתיר את העובדה שהמלחמות שלנו הן חלק מהמאבק המתמשך על קיום יהודי ריבוני בארץ ישראל.
אבל במקום לקרוא להן בשמות כמו "מבצע זה שלנו" או "מלחמת שיבת ציון 3.0", אנחנו בוחרים בכינויים רכים, פיוטיים, כמעט נייטרליים – כדי שייראה כאילו אנחנו לא באמת רוצים להילחם.

אלא שכשאתה נלחם אבל קורא לזה "קשת בענן", אתה מזמין לעג. אתה משדר חולשה.
ובמזרח התיכון, חולשה – זה השם הכי גרוע שאפשר לתת למבצע.

לסיכום – לא שם המבצע יהרוג אותך. האשליה שהוא אמור לשווק – כן.

אנחנו לא צריכים יותר שמות מחוכמים.
אנחנו צריכים אמת פשוטה: יש אויב. יש מלחמה. ויש עם שלא מתכוון להיעלם.
אז קראו לזה איך שתרצו – "ברזל כחול", "מגן יעקב", או "תספורת חמושה" –
רק אל תשכחו:
מה שקובע זה לא השם, אלא האם חיסלנו את מי שירה עלינו – או רק את הזמן עד המבצע הבא.