פסטיבל הזיעה, הליקוק והשחרור הנפשי

מסיבות טבע הן התשובה הישראלית לשאלה שאף אחד לא שאל: "מה יקרה אם נשלח מאות אנשים עם מינימום שינה, מקסימום נצנצים וסטוק של מים מינרליים לשדה נטוש באמצע שום מקום, וניתן להם מערכת סאונד שיכולה להרעיד את לוחות הברית?"
ובכן, מסתבר שהתשובה היא "חוויית חניכה רוחנית, תודעתית, קהילתית ובין-קרקעותית", או בקיצור – "אחי, תקשיב, הרגשתי את האדמה נושמת".

ראשית הבריאה – "הגענו?"

מסיבת טבע לא באמת מתחילה עם הדיג’יי הראשון. היא מתחילה כבר בשלב שבו אתה שואל את עצמך אם פנית שמאלה אחרי השלט "לולים" או שהיית אמור להמשיך ישר לעבר העז שנראית כמו מדריך רוחני.

למצוא מסיבת טבע זה טקס מעבר. מדובר בגרסה הפוסט-מודרנית של שבט הבוגימנים שמחפש מעיין מקודש – רק שהמעיין הוא רחבת ריקודים מלאה באנשים יחפים, עטופי נוצות, מנסים להתחבר ליקום דרך תדר 120BPM.

הגיהנום הוא בתדר בינוני

נחתת. חנית על שיח. הרמקולים רועמים. האדמה רועדת. וילדה בת 19 עם קעקוע של ינשוף מסבירה לך שלכל צליל יש תדר שיודע לדבר עם הצ’אקרות. אתה, בוגר צבא עם טחול עייף, שואל את עצמך אם זה אומר שגם הבום בום בום שמכה לך בחזה הוא סוג של דיאלוג נפשי עם האיברים הפנימיים.

זה המקום היחיד בעולם שבו המשפט "אחי, תריח את הרמקול" נשמע לגיטימי.

-- פרסומת --

קוד הלבוש – אין

במסיבת טבע אין קוד לבוש. זה פשוט: אם זה זוהר, מתנפנף, שקוף, נוצץ או מחקה חיה אקזוטית – אתה בכיוון הנכון. בנות עם כנפי פרפר, בנים עם חצאיות אינדיאניות, וטיפוס אחד שתמיד מסתובב עם מסכת גז כי "זה עוזר לו לנשום את האנרגיה של היקום בלי הפילטר של האגו הקולקטיבי".

מדהים לראות איך כל החוקים של העיר – חולצה, נעליים, בושה – נמסים בשמש הקופחת של עמק איילון כמו ג’ל קוקוס אורגני על עור לח.

חיבור לטבע – אבל שיהיה קליטה

המשתתפים מחוברים לטבע, כמובן. הם שוכבים על האדמה, מחבקים עצים, מקשיבים לגלי היקום דרך הגרון שלהם, אבל אל תטעה – כולם יודעים בדיוק איפה יש נקודת קליטה לסטורי, ועמדת הטעינה הסולארית לטלפון היא המקבילה הרוחנית לבאר מים במדבר.

הטבע הוא התפאורה. האינטרנט הוא הקהל.

התרבות (או מה שנשאר ממנה)

הטראנס הוא לא רק מוזיקה, אלא תרבות. אבל איזה בדיוק? קשה להגיד. מצד אחד, רוחניות – עם טקסים, חיבוקים ומנטרות של "שחרר, קבל, תהיה". מצד שני, מישהו בדיוק השתין על הגנרטור תוך כדי שהוא צועק "אני מים!". הקונטרסט הזה יוצר את התחושה המיוחדת של "הארה עם נעל קרוקס".

יש מי שבאים למצוא את עצמם, אחרים באים כדי לאבד. רובם פשוט באים כי חבר של חבר של חבר אמר "חייבים לבוא, זה הולך לשנות לך את הצורה של הנשמה".

המנה הדתית

אי אפשר לדבר על מסיבות טבע בלי להזכיר את המיקרו-גסטרונומיה: קרקרים מקינואה, תה מצמחים שקיימים רק בפפואה ניו-גיני, ושוקולד שעבר טקס ניקוי אנרגטי עם שאמאן מקומי (שזה בעצם בחור בשם ניר מחולון).

וכמובן – ה"רטבים". רטבים לצליל, רטבים לנפש, רטבים למוח. כל דבר שמרגיש כמו קפסולה של רגש מרוכז. הבעיה היא שאף אחד לא באמת יודע מה הוא לקח, מתי, או איך יוצאים מזה בלי לשוחח עם קקטוס במשך שלוש שעות.

החזרה לעיר – דאון רוחני

אם המסיבה עצמה היא אפיפניה חייתית של גוף, תודעה וגרביים מלאות בוץ – החזרה הביתה היא ההנגאובר של הנפש. פתאום הבניינים נראים אפורים, האנשים עצבניים, ואפילו הלחם נראה פחות תודעתי.
העיר היא היפוך גמור – אין נצנצים, אין תופים, ואין אף אחד ששואל אותך "האם כבר נולדת מחדש הלילה?"

אבל במעמקי הלב, אתה יודע – עוד שבועיים, עוד ירח מלא, ואתה שוב תעלה על רכב עם שלושה אנשים שאתה לא מכיר, בדרך לאתר סודי עם שם כמו "יער הלבבות", כדי להתמוסס שוב בין קצב, בוץ, וחיבוק מנשמה עם דילדו על הראש.

מסיבות טבע הן לא לכולם – אבל הן שייכות לכולם

מסיבת טבע היא כמו פסיכדליה ישראלית של אקולוגיה, קהילה, ופריקיות שמסרבת למות. זה מקום שבו אתה יכול להיות עצמך – או מישהו אחר לגמרי. זה מקום שבו מותר לשתוק, לצרוח, להתפרק, להתחבר, ולהריח כמו שילוב של פצ’ולי, קפה שחור וזיעה של נזיר טיבטי שתקוע בבקעת הנדיב.

וכמו כל דבר טוב באמת – אתה לא באמת יכול להסביר את זה. אתה רק יכול להגיד: "תבוא. זה ישנה לך את הפרופיל הרגשי".

או לפחות יגרום לך להבין שמיגרנה באמצע חורשה עם 7 קילו נצנצים על הפנים – זה השלב שבו אתה שוקל לחזור לעיר. עם נעליים. ופק"ל קפה.

-- פרסומת --