על נקודת העיוורון של המדינה בנגב – ומה קורה כשמדיניות ה”לא להתערב” פוגשת איסלאמיזם פוליטי

יש רגעים שבהם מדינה חייבת לעצור ולשאול את עצמה לא “מה הכוונה שלנו”, אלא מה התוצאה בפועל.

הנגב הוא אחד המקומות שבהם הפער הזה – בין כוונה לתוצאה – הפך למסוכן.

לא מדובר עוד רק בפוליגמיה בלתי חוקית, לא רק בהיעדר אכיפה, ולא רק בתהליכי פלסטיניזציה תודעתיים.
בעשורים האחרונים נוסף ממד נוסף, עמוק ומדאיג יותר:
ייבוא שיטתי של נשים פלסטיניות אל תוך החברה הבדואית בנגב – והשלכותיו הביטחוניות, החברתיות והאידיאולוגיות.

הנישואין אינם פרטיים – הם תשתית

כאשר גברים בדואים לוקחים נשים מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ולעיתים גם מעזה, אין מדובר רק בקשר זוגי “פרטי”.
זהו מפגש בין מערכות זהות, תודעה ונרטיב.

רבות מהנשים הללו מגיעות מרקע שבו:

• הזהות הפלסטינית־לאומית דומיננטית
• החינוך רווי תכנים של מאבק, קורבנות ודה־לגיטימציה לישראל
• האיסלאם הפוליטי נוכח יותר, לעיתים בצורה רדיקלית

כאשר זה משתלב עם:

• פוליגמיה
• חמולתיות
• הדרה של נשים
• היעדר נוכחות מדינתית אפקטיבית

נוצר מרחב אידיאולוגי סגור, שמתקשה מאוד לפתח נאמנות אזרחית למדינה.

נשים אינן הבעיה – אבל הן וקטור

חשוב לומר זאת במפורש:
הנשים הפלסטיניות אינן “אשמות”.
רובן עצמן קורבנות של נסיבות, מסגרות כוח, ולעיתים סחר או נישואין כפויים.

אבל מדינה אחראית לא עוסקת באשמה – אלא בסיכון.

וכאשר נשים שמגיעות עם מטען אידיאולוגי לאומני־איסלאמיסטי משתלבות בתוך:

• חברה שבה החוק הישראלי חלש
• מוסדות המדינה כמעט לא נוכחים
• החינוך האזרחי מינימלי

ההשפעה על הדור הבא אינה תיאורטית.

ילדים שגדלים בבית שבו:

• המדינה מוצגת כאויב
• החוק נתפס ככפייה
• הזהות הדתית־לאומית קודמת לכל אזרחות

הם ילדים עם פוטנציאל גבוה יותר ל:

• ניכור אזרחי
• הקצנה דתית
• הזדהות עם גורמי טרור

לא תמיד.
לא בהכרח.
אבל בשיעורים גבוהים יותר – ובאופן שיטתי.

פוליגמיה כמכפיל כוח רדיקלי

כאן הפוליגמיה משחקת תפקיד קריטי.

פוליגמיה:

• מגדילה מספר ילדים בתנאים של עוני והדרה
• מחלישה את מעמד האישה והיכולת שלה לאזן תודעה
• יוצרת תחרות פנימית בתוך התא המשפחתי
• ומקשה על פיקוח, חינוך ואכיפה

כאשר לתוך מבנה כזה נכנסת אידיאולוגיה איסלאמיסטית רדיקלית –
המדינה מקבלת מכפיל כוח חברתי לבעיות ביטחוניות עתידיות.

זה לא קורה ביום אחד.
זה תהליך.
שקט.
מתמשך.
ומסוכן.

המדינה יודעת – ובוחרת לא לדעת

המידע קיים.
הגורמים המקצועיים מכירים את התופעה.
המערכת הביטחונית מזהה את הדפוסים.

אבל ברמה המדינית־אזרחית – יש היסוס.
פחד.
שיתוק.

כי התערבות פירושה:

• עימות עם “רגישויות תרבותיות”
• ביקורת בינלאומית
• האשמות ב”גזענות”

אז מעדיפים:

• לא לאכוף
• לא להסדיר
• לא להציב קווים אדומים

ובשם השקט – מגדלים בעיה.

זה לא מאבק אתני – זה מאבק על ריבונות

הסוגיה הזו איננה “בעיה בדואית”.
והיא לא “בעיה פלסטינית”.

היא בעיה של מדינה שמוותרת על סמכותה.

מדינה שלא קובעת:

• מי נכנס לתחומה
• אילו נורמות חוקיות מחייבות
• ואיזה חינוך אזרחי הוא תנאי לאזרחות בפועל

מאבדת שליטה לאט, אבל בטוח.

אזהרה, לא הסתה

הדיון הזה לא נועד להסית, אלא להתריע.
לא להאשים נשים, אלא לדרוש מהמדינה אחריות.

אם ישראל רוצה עתיד אזרחי יציב בנגב –
היא חייבת:

• לאכוף חוקי נישואין
• להיאבק בפוליגמיה
• להסדיר הגירה דרך נישואין
• ולהכניס חינוך אזרחי אמיתי למרחבים שבהם הוא כמעט לא קיים

כי ריבונות שלא נאכפת –
בסוף מתחלפת באידיאולוגיה אחרת.

והאידיאולוגיה הזו, במקרה הזה,
לא מסתירה את כוונותיה.

המדינה: מפחדת להיות מדינה

המדינה יודעת להיות נוקשה כשזה נוח.
מול נהגים.
מול בעלי עסקים.
מול אזרחים נורמטיביים.

אבל מול שילוב של:

• פוליגמיה
• בנייה בלתי חוקית
• חמולות חמושות
• תודעת קורבן לאומית

פתאום היא מתכווצת.

כי מי רוצה להדליק את הנגב?
מי רוצה “מהומות”?
מי רוצה כותרות ב־BBC?

אז מעדיפים לא למשול.
לא לאכוף.
לא להחליט.

ובינתיים – המציאות מחליטה לבד.

ומה יקרה אם נמשיך ככה?

קל לנחש:

• יותר פלסטיניזציה
• יותר פוליגמיה
• פחות מדינה
• פחות זכויות
• פחות עתיד

כי מדינה שלא אוכפת חוק אחד לכולם –
בסוף תגלה שאין לה חוק בכלל.

סיכום לא פוליטיקלי קורקט (אבל הכרחי)

זה לא מאבק נגד בדואים.
זה מאבק על אזרחות.

זה לא ויכוח תרבותי.
זה ויכוח על ריבונות.

וזה לא עניין של ימין או שמאל –
אלא של מדינה שמחליטה אם היא רוצה להתקיים כמדינה
או כארגון סיוע עם דגל.

כי פלסטיניזציה לא נעצרת בדיבורים.
ופוליגמיה לא נעלמת בסובלנות.

ורק מדינה אחת בנגב –
או שתהיה, או שלא.

והזמן, כמו תמיד, לא בצד של הפחדנים.