89% מהישראלים מרוצים מהחיים בישראל – אז איך זה שאנחנו תמיד שומעים רק את ה־11%?
אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף … ואולי דווקא בגלל זה.
אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף … ואולי דווקא בגלל זה.
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
הרצח של צ’ארלי הוא לא רק טרגדיה אישית. זה פצע בחברה. אבל האמת הכואבת היא שהרצח התחיל מזמן – לא עם הכדור, אלא עם ההכפשות. שנים תקשורת מגויסת ציירה אותו כאויב. שנים באקדמיה הסבירו שהוא מסוכן. שנים ברשתות החברתיות ניסו להעלים אותו מהפיד שלנו.
וכשאתה מתייג אדם כ"איום לדמוקרטיה" מספיק פעמים – אל תתפלא אם מישהו ייקח את זה צעד אחד קדימה.
המוות של צ’ארלי קירק הוא לא רק סוף של פרק. הוא תחילתה של תקופה. אם עד היום היה אפשר להעמיד פנים שאנחנו חיים בתוך "שיח דמוקרטי", היום ברור שזה כבר לא ויכוח על רעיונות אלא מלחמה על עצם הלגיטימיות שלנו.
השאלה הגדולה היא לא מה נעשה עם המתנקש, אלא מה נעשה עם המורשת שצ’ארלי השאיר אחריו
מי שחושב שזה סיפור אמריקאי טועה בגדול. גם אצלנו בישראל יש מי שמסמנים דעות כ"מסוכנות", יש מי שדואגים להשעות חשבונות, לבטל אירועים ולצייר אנשים כמפלצות. מי שחושב שזה נגמר שם – שיזכור שכשמסמנים מישהו כאויב העם, תמיד יימצא מישהו שייקח את החוק לידיים
צ’ארלי קירק לא היה עוד פרשן פוליטי. הוא היה לוחם תרבות. הוא הבין משהו שהרבה פוליטיקאים שמרנים מפספסים עד היום: שהמאבק האמיתי לא מתרחש בפרלמנט, אלא בכיתת הלימוד. לא בכנסת ולא בקונגרס – אלא על המרצפות של הקמפוס ועל המסכים של הטיקטוק. הוא ידע שבלי להחזיר את השיח הציבורי למרכז בריא – אפשר לשכוח מכל רפורמה פוליטית.
צריך לומר את האמת: הכדור הזה לא נורה מרובה אחד בלבד. הוא נורה משנים של דמוניזציה. מהתקשורת שציירה אותו כאויב הדמוקרטיה. מהאקדמיה שהפכה אותו לסמל של "פשיזם" כי העז לדבר בעד חופש הביטוי.
אי שם בשעות הערב, אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים ולרוב גם אישה, שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים.
ברוך הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.
הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.