מי שחושב שזה סיפור אמריקאי טועה בגדול. גם אצלנו בישראל יש מי שמסמנים דעות כ"מסוכנות", יש מי שדואגים להשעות חשבונות, לבטל אירועים ולצייר אנשים כמפלצות. מי שחושב שזה נגמר שם – שיזכור שכשמסמנים מישהו כאויב העם, תמיד יימצא מישהו שייקח את החוק לידיים
צ’ארלי קירק לא היה עוד פרשן פוליטי. הוא היה לוחם תרבות. הוא הבין משהו שהרבה פוליטיקאים שמרנים מפספסים עד היום: שהמאבק האמיתי לא מתרחש בפרלמנט, אלא בכיתת הלימוד. לא בכנסת ולא בקונגרס – אלא על המרצפות של הקמפוס ועל המסכים של הטיקטוק. הוא ידע שבלי להחזיר את השיח הציבורי למרכז בריא – אפשר לשכוח מכל רפורמה פוליטית.
צריך לומר את האמת: הכדור הזה לא נורה מרובה אחד בלבד. הוא נורה משנים של דמוניזציה. מהתקשורת שציירה אותו כאויב הדמוקרטיה. מהאקדמיה שהפכה אותו לסמל של "פשיזם" כי העז לדבר בעד חופש הביטוי.
