מבט אל שאלה האסטרטגית הרחבה: האם שינוי משטר באיראן הוא אינטרס ישראלי צר, או אינטרס מערבי-דמוקרטי רחב יותר?
ומה עומד מאחורי הטענה האמריקנית, מימין ומשמאל, ש"איראן היא מלחמה בשביל ישראל"?
פורים, החג שבו הכול מתהפך הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת
מי שמבנה את ביטחונו על הבטחות של מעצמות צריך לדעת שהן פגות תוקף בדיוק כשזה לא נוח.
מבחינת וושינגטון, הוויתור הישראלי על הסיוע אינו מהלך עוין –
אבל הוא כן מערער סדר קיים שעבד לטובתה.
היגמלות מהסיוע האמריקאי איננה מהלך של “עצמאות או מוות”.
היא מהלך של ניהול סיכונים בעולם שבו תלות היא חולשה.
ישראל לא פוגעת בתעשיות הנשק האמריקאיות בכוונה.
היא פשוט מפסיקה לשחק לפי חוקים שנכתבו כשלא הייתה לה ברירה.
מי שממהר להציג את המהלך כהפגנת עצמאות לאומית, או לחלופין כצעד מסוכן ומיותר, מחמיץ את העיקר:
זהו מהלך שמבקש לשנות את כללי המשחק, לא לפרוש ממנו.
האנטישמיות החדשה לא צועקת, היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
מרקו רוביו של 2025 הוא לא הפוליטיקאי המבריק של 2016 שניסה להיות נשיא. הוא הפך ללוחם ותיק, אולי פחות נוצץ אבל יותר חד, עם עמדות ברורות נגד אויבי ישראל ונגד צביעות המערב.
