יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר
פעם, כשדיברת על ספרד, דמיינת פלמנקו, סאנגְרִיה, ים תיכוני, וסייסטה אינסופית תחת שמש נוצצת.
היום? אפשר להוסיף לרשימה גם מסגדים נוצצים, מחבלים מתעוררים, ופוליטיקאים שמתנמנמים מול המציאות.
הוותיקן – אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים
אוקטובר 2025. כשרמת האנטישמיות באירופה עולה, בריטניה חוטפת התקפי זהות, ואנחנו מנסים להחליט אם להזמין את מי שנחשב שם ל"אויב הציבור" או ל"חבר של היהודים".
