האנטישמיות החדשה לא נולדה בימין – היא יובאה במשלוח אקספרס משמאל, עם תעודת כשרות אקדמית
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
האנטישמיות החדשה לא צועקת, היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
ישראל היא לא הבעיה – היא ההוכחה.
הוכחה שיהודים לא נכנעו – שהם לא קיבלו עוד את מעמד הדִ’ימי, שהם מעזים להיות ריבונים, חמושים, ומנצחים.
חנוכה לא מבטיח שיהיה קל. הוא מבטיח שיהיה ברור. וברגעים שבהם האנטישמיות שוב מרגישה לגיטימית, עטופה במילים יפות – הבהירות הזו היא מצרך נדיר.
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה