🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.

אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.

הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.

הגיע הזמן לצלול פנימה אל תוך היצורים הפוליטיים המוזרים ביותר בנוף הישראלי – אלה שמתחילים כ"תנועה" עם חזון, מתגלגלים להיות "מפלגה" עם מצע, ובסוף מתכווצים ל־4 מנדטים וקבוצת וואטסאפ.

בחירות בישראל זה לא רק דמוקרטיה – זה פסטיבל של הבטחות בלתי ניתנות לקיום, סרטוני טיקטוק מביכים, וקרבות טיטאנים בין אנשים שלפני חודש היו באותה מפלגה

הפקידים הבכירים – מי באמת מושך בחוטים כשאף אחד לא מסתכל
הגענו לפרק שבו הפוליטיקה עוזבת את האולפנים, את המיקרופונים ואת הקלפיות – ונכנסת לאזור האפור של הכוח האמיתי: האנשים שלא נבחרו אבל יודעים בדיוק מי כן ייבחר.

📜 הכנסת היא כמו במה גדולה לתיאטרון פוליטי, עם עשרות שחקנים שמניעים את העלילה בכישרון רב – גם כשאין באמת קונצנזוס, או שבסוף מתקבלת החלטה מבולבלת.
אבל זה בדיוק מה שהופך את הכנסת למרכז הפוליטי הכי דינמי ומרתק בישראל.

📜 הקואליציה היא כמו להחזיק קערת זכוכית מלאה חרסינה בעודה נוסעת על כביש עם שוברי דרך.
היא מורכבת, עדינה, מתוחה – אבל גם הכרחית, כי בלי קואליציה אין ממשלה.

סיעות קטנות הן כמו ספינת הצלה בשיטפונות הפוליטיים.
הן קטנות, אולי לא מושכות תשומת לב – אבל בלעדיהן, כל המערכת מתמוטטת.
והכי חשוב – הן מוכיחות שלפעמים, אפילו בגודל קטן, יש כוח ענקי.

הקבינט הוא כמו קרקס עם פרסים: מופע מתמשך שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב, אבל בסוף כולם יוצאים עייפים ועם מעט מאוד תוצאות.
עם כל האקשן, הזעקות והוויתורים, הקבינט ממשיך להחזיק את המפתחות – של הניהול הלאומי, וגם של הפוליטיקה התקשורתית.