שנה וחצי קדימה – והנה שוב מדברים על בחירות. כי למה לא בעצם?
ובכן, עוד לא יבשה הדיו על החוק האחרון שזכה לשם המפוצץ "חוק ההסדרה המחודשת של ועדת ההסדרה של הסדרת המערך הממשלתי להסדרה" – וכבר, איך לומר… השמועות מתרוצצות.

האופוזיציה בישראל היא כמו פיה בסיפור ילדים: אתה לא בטוח אם היא קיימת, אבל כשיש צרות – כולם פתאום רוצים אותה. היא צועקת, מזהירה, מקיימת תדרוכים, ובסוף מצייצת: “אנחנו מוכנים לקחת אחריות”. ואז הולכת להתראיין ברדיו דרום

כל ממשלה ישראלית יודעת: היא לא באמת קיימת עד שצעקו נגדה באבן גבירול, שרו מולה מול הכנסת, ועמדו מולה ברחוב קפלן עם שלט שכתוב עליו "לא נמות טיפשים".
והנה, זה קרה שוב – העם ברחובות.

אז עברה שנה. כן, שנה שלמה מאז הוקמה הממשלה. מרגש, לא?
כמעט כמו לחגוג יומולדת לרכבת הרים – רק שהכרטיסים יקרים יותר, ואין חגיגה. רק סחרחורת.

הממשלה יוצאת לדרך – והציבור שואל: רגע, לא אמרתם משהו אחר בקמפיין?
הקואליציה הורכבה, ההסכמים נחתמו, הצילומים בוצעו – ועכשיו הגיע הרגע שבו המדינה עוצרת, לוקחת נשימה, ומתחילה… לאבד את העשתונות.

ברוכים הבאים לשלב שבו הקסם מתפוגג, הסיסמאות מוחזרות למלאי, ואפשר סוף־סוף לגלות מה באמת רצו הפוליטיקאים – ולא, זה לא "אחדות".
כי אחרי שהציבור אמר את דברו, מתחיל שלב ההרכבה – והוא נראה פחות כמו דמוקרטיה ויותר כמו שוק פשפשים, רק שהמחירים עולים כל דקה.

ברוכים הבאים ליום שבו הדמוקרטיה יוצאת לחופש, המנגל נדלק, כולם מתלהבים כאילו זה מונדיאל – אבל בסוף, כמו תמיד, השכנה שושנה מחליטה לכולנו מי יהיה שר האוצר.
זה לא סתם יום – זה יום הבחירות בישראל, או כמו שהוא מכונה בטעות: "חגיגה לדמוקרטיה".

ברוכים הבאים לקרקס הבחירות הישראלי, שבו קמפיין פוליטי הוא לא תהליך הסברה – אלא מופע ראווה של התחמקויות, סיסמאות מהונדסות, ושלושה אנשים שצועקים עליך בפייסבוק שאתה בוגד.
במילים אחרות: זו לא פוליטיקה – זו טלוויזיה ריאליטי, רק עם פחות אמינות ויותר שלטים בצמתים.