העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.
הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?
כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי . . . ומי יישאר אז להילחם לצידנו?
הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.
