איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.
מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה הקומוניסטית, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם לא מעט פוליטיקאים אירופים.
לפעמים, נדמה שההיסטוריה שיכורה, ומסתובבת במעגלים עם כוס ראקי ביד. הנה, מאה שנה אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית חוזר הטיפוס שמבקש ללבוש את הגלימה. הפעם הוא לא סולטן עם טורבן ושבעים פילגשים, אלא פוליטיקאי חובש חליפה, מחזיק דרכון של נאט"ו, ושמו רג'פ טאיפ ארדואן.
בעולם שבו טרוריסטים מתחבאים במערות, בוחשים באבק ומפעילים אתרי אינטרנט ממקלדות שבורות, יש גם את קטאר.
אמירות פיצפונת במפרץ הפרסי עם שאיפות גדולות – להפוך למרכז העצבים של האסלאם הפוליטי העולמי. או אם לדייק: ראש התמנון של הג'יהאד הגלובלי.
