הכנות הישראלית המפורסמת: האמת שלנו, וכל השאר – בעיה שלהם
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל
אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור.
אי שם בין מטולה לרהט, בינות לדיונות ולגבעות הבזלת, מתקיימת תופעה שאפילו הארוורד עוד לא הצליחה לפצח: הרגלי הלבוש של הישראלי המצוי. זה שמגיע לחתונה בחולצת פולו לבנה, הולך לריאיון עבודה בג'ינס קרעים, ובחורף (כלומר, פברואר אחד גשום) מתעטף בפוך כאילו מדובר באיסלנד.
מדובר באומה שדחתה את עניבת הצוואר כחלק מקונספירציה קולוניאלית, אמצה את נעלי הקרוקס כסמל לאומי, ומשדרת לעולם: "אנחנו לא מתלבשים בשבילך. אנחנו מתלבשים בשביל המיזוג."