כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.
איך הצליח גבר בריטי, הומו, שמרן, חובב וויסקי ונאומים ארוכים, להפוך לקול הצלול האחרון בעולם שאיבד את הקול
דאגלס מאריי – צדיק אחד בסדום
