📜 הפוליטיקה המודרנית בנויה על שלוש רגליים: כוח, כסף וספין. וכשאין איך להסביר – פשוט מסיטים את השיח. זה לא חדש, זה לא מתוחכם, וזה עובד. לפחות עד הספין הבא.

📜 התקציב הוא הכלי החשוב ביותר במדינה שאף אחד לא מצליח לקרוא. הוא קובע לאן הולך הכסף, אבל גם לאן הולכים העצבים, הבריתות, והוויכוחים. ואחרי שהתקציב מאושר – מתחילים להכין את… תקציב השנה הבאה.

📜 המשבר הראשון בממשלה הוא לא “אם” אלא “מתי ואיך”. וזה תמיד קטן – כיסא, חניה, פוסט, או חיבוק שלא היה. מה שחשוב זה שהכול ייראה דרמטי מספיק כדי להצדיק שלוש שעות דיון, שני אולפנים פתוחים, וחמישה ממים חדשים בטוויטר.

📜 החקיקה הראשונה של ממשלה היא כמו ציור ראשון של ילד בגן – היא תולים אותה בגאווה על המקרר, אבל כולם יודעים שזו סתם מריחה של גואש.
החוקים כתובים בניסוחים מוזרים, ההשפעה שלהם לא תמיד ברורה, ובכל זאת – כולם רבים עליהם כאילו מדובר בגביע העולם של הדמוקרטיה.

📜 ועדות הכנסת הן כמו מסעדה עם הרבה שפים, אבל כולם מחפשים קודם את הקופה הקטנה. כל דיון הוא מלחמה, כל הצבעה היא דרמה, וכל ועדה היא סיפור בפני עצמו. ובסוף? החוק שכולם דיברו עליו – עובר, אבל עם שינוי קטן: “בכפוף לתקנות שלא ינוסחו לעולם.”

📜 הממשלה קמה, אבל אף אחד לא מבטיח שהיא תלך ישר. זו לא מערכת יציבה – זו מערכת יחסים. וכמו כל מערכת יחסים בישראל – היא דורשת תיווך, סבלנות, ויכולת להכין חמין לא משנה מה השעה.

📜 המנדט אצל הנשיא הוא כמו כדור משחק – עובר מיד ליד, כולם בועטים בו, ואף אחד לא מבקיע. כל פוליטיקאי בטוח שהוא זה שיקים את הממשלה, עד שהוא מגלה שבן בריתו דורש חצי מהממלכה וחופשה עם רכב צמוד. והנשיא? הוא רק רצה להדליק משואה בשקט.

📜 תוצאות האמת, כמו הפרומו של ריאליטי: אתה יודע שזה לא באמת משנה, אבל אתה לא יכול להפסיק לצפות. כולם מנצחים, אף אחד לא יודע להרכיב, הציבור נאנח – והפוליטיקה הישראלית מתכוננת לסיבוב הבא, עם אותם שחקנים, רק בסדר אחר.

יום הבוחר בישראל הוא הרבה יותר מהליך דמוקרטי. זה יום שבו עם שלם יוצא לרחובות, לאו דווקא כדי לשנות, אלא כדי להרגיש שהוא עדיין שותף בסדרה הזו שנקראת "מדינה".
זה היום שבו התור בקלפי מרגיש כמו תור לאבטיח בסופר – עם תחושת שליחות, אבל בלי הבטחה לסיום מתוק.

הבחירות – או איך תוך שלושה חודשים שכחנו מי נגד מי, למה ולכמה זמן