יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
תרבות שלילת האחר היא תסמין של משבר עמוק יותר: אובדן האמון בדיאלוג וביכולת שלנו להתמודד עם דעות שונות. היא משקפת שמאל שהלך לאיבוד, ששכח את ערכי החירות והפתיחות שהוא פעם דגל בהם.
מנקודת מבט ימנית, הפתרון אינו חרם נגדי או השתקה של השמאל, אלא חזרה לשיח פתוח, שבו דעות נבחנות על בסיס טיעונים, לא על בסיס זעם המוני.
