יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מרגיש שהקרקע זזה. לא רעידת אדמה – יותר כמו שולחן עץ ישן שבנו עליו אימפריה, ופתאום מישהו מגלה שאחת הרגליים נאכלה על ידי טרמיטים.
כך נראית איראן של 2026.
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
המשבר ההומניטרי בסווידא הוא לא רק טרגדיה, אלא גם מראה שמראה לעולם את הצביעות שלו. התקשורת העולמית, שמתיימרת להיות שומרת הסף של המוסר, בוחרת להתעלם מקהילה קטנה שסובלת תחת דיכוי ומחסור. מנקודת מבט ימנית-לאומית, זה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף את הנרטיבים שמתאימים לו, וסווידא פשוט לא נכנסת לקטגוריה הזו.
מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה הקומוניסטית, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם לא מעט פוליטיקאים אירופים.
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.
איך איראן גילתה שישראל היא לא ג'וק במקלחת אלא דבור עצבני עם פצצת אטום
מאמר עמוק ומפוקח על הרעיון האיראני, הטעות האיראנית, והעכביש שלא מת מהדברה
