המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול: היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.
מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה הקומוניסטית, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם לא מעט פוליטיקאים אירופים.
לפעמים, נדמה שההיסטוריה שיכורה, ומסתובבת במעגלים עם כוס ראקי ביד. הנה, מאה שנה אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית חוזר הטיפוס שמבקש ללבוש את הגלימה. הפעם הוא לא סולטן עם טורבן ושבעים פילגשים, אלא פוליטיקאי חובש חליפה, מחזיק דרכון של נאט"ו, ושמו רג'פ טאיפ ארדואן.
בעולם שבו טרוריסטים מתחבאים במערות, בוחשים באבק ומפעילים אתרי אינטרנט ממקלדות שבורות, יש גם את קטאר.
אמירות פיצפונת במפרץ הפרסי עם שאיפות גדולות – להפוך למרכז העצבים של האסלאם הפוליטי העולמי. או אם לדייק: ראש התמנון של הג'יהאד הגלובלי.
איך איראן גילתה שישראל היא לא ג'וק במקלחת אלא דבור עצבני עם פצצת אטום
מאמר עמוק ומפוקח על הרעיון האיראני, הטעות האיראנית, והעכביש שלא מת מהדברה
