יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.
יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול: היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.
מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה הקומוניסטית, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם לא מעט פוליטיקאים אירופים.
