הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.

העיתונאי הפוליטי הוא כמו נביא בשערי העיר – רק שבמקום לזרוק אבנים, הוא מצייץ.
הוא יודע הכל, שומע מה שלא נאמר, ומנחש מה יקרה לפני שזה בכלל עלה לדיון.
ובפוליטיקה הישראלית – לפעמים הוא זה שכותב את התסריט, לפני שהפוליטיקאים אפילו קראו את ההוראות.