מבחינת וושינגטון, הוויתור הישראלי על הסיוע אינו מהלך עוין –
אבל הוא כן מערער סדר קיים שעבד לטובתה.

היגמלות מהסיוע האמריקאי איננה מהלך של “עצמאות או מוות”.
היא מהלך של ניהול סיכונים בעולם שבו תלות היא חולשה.

ישראל לא פוגעת בתעשיות הנשק האמריקאיות בכוונה.
היא פשוט מפסיקה לשחק לפי חוקים שנכתבו כשלא הייתה לה ברירה.

מי שממהר להציג את המהלך כהפגנת עצמאות לאומית, או לחלופין כצעד מסוכן ומיותר, מחמיץ את העיקר:
זהו מהלך שמבקש לשנות את כללי המשחק, לא לפרוש ממנו.

בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.

בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.

אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.

כל מי שישב פעם שעה וחצי במקלט עם 11 דיירים, שני תינוקות ורדיו קטן שצורח "האזעקה הסתיימה – ניתן לצאת" כל חמש דקות – יגיד לכם את האמת: הדבר הכי מאיים במלחמה – זה שהעובש במקלט ייצא ממנה עם יותר נוכחות ציבורית מהרמטכ"ל.