מי שמבנה את ביטחונו על הבטחות של מעצמות צריך לדעת שהן פגות תוקף בדיוק כשזה לא נוח.

שמדובר בטראמפ, השאלה היא אף פעם לא "אם".
רק "איך זה ייראה בטלוויזיה".

זה מחזמר על עידן שבו פוליטיקה היא בידור, ובידור הוא מדיניות. עידן שבו מי שמסרב לשיר – פשוט לא נשמע.

זה לא מאמר מעריצים, לא כתב אישום — אלא ניתוח קר של תופעה היסטורית.

בעולם שבו כל אמת נחשבת פגיעה, כל גבול נחשב גזענות וכל הגנה עצמית נחשבת פשע, הופיע אדם אחד, לא עדין, לא מנומס, לא אלגנטי
ואמר: די

אם אתה חלש, מבודד, ושונא את אמריקה בקול רם – אתה מועמד
זה לא משנה אם אתה בקראקס, טהרן, הוואנה או בטוויטר.

חשבונית על שנים של סמים, טרור, ואירוח נדיב מדי של ציר הרשע – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול נשיא שלא אוהב לחכות.

אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה