אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
תודה לך, דונלד על זה שהזכרת לנו שציונות זה לא התנצלות
ושאפשר להגן על המדינה גם עם חיוך, גם עם הומור – וגם עם כמה עקיצות טובות למערכת שמעדיפה להתקרבן
מאוקטובר 2025 כבר ברור דבר אחד: עזה לא צריכה "שיפוץ". היא צריכה אתחול.
שאלה אחת בלבד נותרה פתוחה – למה, בשם השכל הישר, שמישהו ירצה לשקם את עזה, כמה זמן זה אמור לקחת, ובעיקר – מי לעזאזל אמור לגור שם אחר כך?
מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים: האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת – היא מתבשלת. על אש בינונית, עם הרבה שמן דלגיטימציה, רוטב חשדנות, וקישוט של מראית עין. ברוכים הבאים למטבח המשפטי של מדינת ישראל, שם התבשיל המרכזי כבר שנים הוא "תיקי נתניהו", אבל ההגשה? כמו בפריז – קטנה, מנופחת, יומרנית, ומאוד יקרה למשלם המיסים.
מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט
על האיש שגורם לכל מהדורת חדשות להישמע כמו פתיח של תוכנית ריאליטי: דונלד ג’יי טראמפ.
בין כתבי אישום לריאלטי של אלוהים – דמותו של איש כתום באומה מבולבלת
