כמו תמיד, אחרי שהמצלמות יכבו, המדינות יחזרו לעסוק במלחמות שלהן, במשברים הכלכליים שלהן ובמהומות המהגרים שלהן. ואנחנו? אנחנו נישאר פה, נגן על הגבולות שלנו, נשלח את הבנים לקרבי, ונמשיך לחיות במציאות שהם מציירים על מפות האו״ם כאילו היא משחק סיכון.

זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".

המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.

אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.

היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.
ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.

אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.