בעולם שבו כל אמת נחשבת פגיעה, כל גבול נחשב גזענות וכל הגנה עצמית נחשבת פשע, הופיע אדם אחד, לא עדין, לא מנומס, לא אלגנטי
ואמר: די

אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.

חשבונית על שנים של סמים, טרור, ואירוח נדיב מדי של ציר הרשע – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול נשיא שלא אוהב לחכות.

כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב

אם הייתם נרדמים בשנת 1995 ומתעוררים באוקטובר 2025, הייתם מדפדפים בחדשות ושואלים את עצמכם: “מה זה לעזאזל קרה לבלגיה?!”
מדינה שבשביל רוב העולם סימלה שוקולד, כיכר יפהפייה בבריסל ובירה עם קצף מושלם — הפכה לזירת קרב בין תרבות מערבית עייפה לאידיאולוגיה שמאמינה שהמאה ה-7 היא ההיי-טק של הערכים

מאוקטובר 2025 כבר ברור דבר אחד: עזה לא צריכה "שיפוץ". היא צריכה אתחול.
שאלה אחת בלבד נותרה פתוחה – למה, בשם השכל הישר, שמישהו ירצה לשקם את עזה, כמה זמן זה אמור לקחת, ובעיקר – מי לעזאזל אמור לגור שם אחר כך?

האסלאם הקיצוני הוא לא "בעיה מקומית" ולא "גל טרור חולף" – הוא חלק מעימות תרבותי-דתי עמוק בין תפיסות עולם מנוגדות. השאלה איננה אם יש מלחמת עולם שלישית, אלא אם המערב יכיר שהוא כבר בתוכה.

יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל