כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב

אם הייתם נרדמים בשנת 1995 ומתעוררים באוקטובר 2025, הייתם מדפדפים בחדשות ושואלים את עצמכם: “מה זה לעזאזל קרה לבלגיה?!”
מדינה שבשביל רוב העולם סימלה שוקולד, כיכר יפהפייה בבריסל ובירה עם קצף מושלם — הפכה לזירת קרב בין תרבות מערבית עייפה לאידיאולוגיה שמאמינה שהמאה ה-7 היא ההיי-טק של הערכים

מאוקטובר 2025 כבר ברור דבר אחד: עזה לא צריכה "שיפוץ". היא צריכה אתחול.
שאלה אחת בלבד נותרה פתוחה – למה, בשם השכל הישר, שמישהו ירצה לשקם את עזה, כמה זמן זה אמור לקחת, ובעיקר – מי לעזאזל אמור לגור שם אחר כך?

האסלאם הקיצוני הוא לא "בעיה מקומית" ולא "גל טרור חולף" – הוא חלק מעימות תרבותי-דתי עמוק בין תפיסות עולם מנוגדות. השאלה איננה אם יש מלחמת עולם שלישית, אלא אם המערב יכיר שהוא כבר בתוכה.

יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל

כמו תמיד, אחרי שהמצלמות יכבו, המדינות יחזרו לעסוק במלחמות שלהן, במשברים הכלכליים שלהן ובמהומות המהגרים שלהן. ואנחנו? אנחנו נישאר פה, נגן על הגבולות שלנו, נשלח את הבנים לקרבי, ונמשיך לחיות במציאות שהם מציירים על מפות האו״ם כאילו היא משחק סיכון.

זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".