פלסטיניזציה, פוליגמיה וייבוא רדיקליזציה בנגב
זה לא עניין של ימין או שמאל אלא של מדינה שמחליטה אם היא רוצה להתקיים כמדינה או כארגון סיוע עם דגל.
כי פלסטיניזציה לא נעצרת בדיבורים ופוליגמיה לא נעלמת בסובלנות.
זה לא עניין של ימין או שמאל אלא של מדינה שמחליטה אם היא רוצה להתקיים כמדינה או כארגון סיוע עם דגל.
כי פלסטיניזציה לא נעצרת בדיבורים ופוליגמיה לא נעלמת בסובלנות.
אמריקה גילתה שחמאס הוא לא תנועת נוער.
היא החליטה לא לתת ויזה למי שתמך בטבח.
ישראל של אוקטובר 2025 היא מדינה עם הרבה מחלות רקע – טראומות ביטחוניות, עייפות לאומית, מחאות בלתי נגמרות, חוסר אמון במוסדות, ותחושת מצור תמידית – גם מבפנים.
אבל בתוך כל זה, צומחת תופעה אחת שמסקרנת רופאים, פילוסופים ופוליטיקאים כאחד: המחלה האוטואימונית הציונית. או בשם העממי שלה – השמאל הישראלי הקיצוני.
כשאני שומע "מהנהר לים", אני לא חושב על נוף. אני לא חושב על טיול. אני לא חושב על שלום. אני שומע, בפשטות, "אנחנו רוצים שתיעלמו".
אנחנו יודעים שזה לא יקרה – לא כי אנחנו מאמינים בפיות, אלא כי אנחנו יודעים לשחות בנהר, ולשמור על הים
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.