הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
האנטישמיות היא לא המצאה של טאקר קרלסון, אבל הוא הבין שהיא מוכרת טוב. מה שפעם נאמר בשקט, היום הוא אומר בשידור חי עם חיוך של “אני רק שואל שאלות”.
חשוב גם להזכיר כי שמועות טוענות בעקשנות שישבנו של טאקר רופד היטב בכסף קטארי בסכומים נדיבים
אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר
פעם, יהודים היו נאבקים על חייהם, היום – הם נאבקים על זכותם להאשים את עצמם
ואם אפשר – לעשות את זה בטי שירט עם כיתוב שנון, באנגלית, בקפלן או שדרות רוטשילד
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית
