כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
הוותיקן – אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים
יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל
אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור.
אם אתם חושבים שטיולי תיירים לקברי צדיקים התחילו בשנות השמונים עם רבנים מלטפים קברים ומפזרים שטרות של דולר – אתם כנראה צודקים. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1867, הגיע לירושלים טיפוס קצת אחר, חמוש בכובע רחב שוליים, עפרון חד, ויכולת לתאר את המזרח התיכון בצורה שגורמת אפילו למדריך של "אגף העתיקות" להזיע.
שמו היה סמואל לנגהורן קלמנס, אבל כולנו מכירים אותו כ… מארק טוויין.
כן, זה לא טעות דפוס. נכון ליוני 2025, ראש ממשלת ישראל, האיש שבעשורים האחרונים עשה קריירה שלמה מהתראה מפני איראן גרעינית, הוא האדם הכי נאהב בשווקים של איספהאן. תושבים מצטלמים עם פוסטרים שלו, מוכרים ממתקים בטעם "ביבי־רימון", ויש אפילו להקה איראנית בשם "Likud Underground" שמבצעת קאברים לשירי מסע הבחירות שלו בפרסית.
