הפוליטיקה הישראלית פרק 46 (והאחרון לעונה): ישראל ממשיכה לתפקד
🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.
🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
בישראל גם הכלכלה לובשת מדים.
בזמן שאחרים בורחים מהאש, אנחנו מוצאים דרך למכור לה כובע, סטארט־אפ, ומודל עסקי.
בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים – פחות מספרים, יותר אינטואיציה – פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.