לפעמים, נדמה שההיסטוריה שיכורה, ומסתובבת במעגלים עם כוס ראקי ביד. הנה, מאה שנה אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית חוזר הטיפוס שמבקש ללבוש את הגלימה. הפעם הוא לא סולטן עם טורבן ושבעים פילגשים, אלא פוליטיקאי חובש חליפה, מחזיק דרכון של נאט"ו, ושמו רג'פ טאיפ ארדואן.

העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"

יש יחסים שאחרי זמן מסוים מפסיקים להיות רומנטיים והופכים לקצת… חונקים.
אתה כבר לא בטוח אם אתה בזוגיות – או באומנה . . . וזה פחות או יותר המצב בין ישראל לארצות הברית.

בזמן שאנשי משרד החוץ מטפחים את היונה הסעודית עם שיחת טלפון חמימה, משלוח של פיסטוקים וסטוריז עם ניחוח מדברי – תושבי הצפון בודקים אם היונה יכולה גם לעצור רקטות.

פרק 8: -אין כמו בבית (עם מטוס תדלוק חמקני)
מבט כללי: מה הרווחנו, מה הפסדנו, ואיך זה שדווקא אחרי מבצע צבאי מוצלח – הכי חשוב זה לדעת לצחוק. כולל מונולוג מסכם: ישראל כמדינה שקטה – רק בין הפיצוצים.

פרק 7: כשהכיפת ברזל שמה אודם
ביטחון ישראלי – איך התקיפה משנה את כללי המשחק? ואיך נראה פתאום המזרח התיכון כשישראל שוב נראית כמו השחקן הכי רציני על המגרש. כולל תיאור אירוני של יום עיון בנושא "אסטרטגיית הרתעה" בהנחיית מירי רגב.

פרק 6: דיפלומטיה זה לא פיצוחים
על האו"ם, ברלין, בריסל וביידן – ולמה כל כך קשה להם לומר "ישראל צדקה". כולל ראיון דמיוני עם נציג איטליה באו"ם שלא מבין למה יש הבדל בין פסטה לפצצה גרעינית.

פרק 5: האייטולה והאייטם
איך האיראנים מתמודדים? ניסיון התנקשות בטכנאי גרעין שלא הספיק לשים דאודורנט. תיעוד ההפגנות בטהראן, הפייקים ברשת, וסיקור "CNN פרסית" – הערוץ שמפחד משני דברים: האמת והאינטרנט.

פרק 4: המשקפיים של לפיד והמשקלים של ביבי
על הפוליטיקה הפנימית: הימין חוגג, השמאל מגמגם, גנץ בוחן חזרה, וסער מחפש איפה שוכחים אותו. שיחה דמיונית בקבינט עם ביבי, דרעי, בן גביר וגלנט – כולל הרפליקות האבודות.