האם הוא באמת חי?
או שמישהו פשוט לא מוכן לוותר עליו, וממשיך לנפח אותו רק כדי שיהיה על מה לכעוס.
בין הפירמידות לתיאוריות הקונספירציה – מסע בין עבר מפואר להווה מבולבל
הישראלי החדש לא ביקש להיוולד כך, הוא נדחף לשם.
המלחמה לא הפכה אותנו לטובים יותר, היא הפכה אותנו ליותר אמיתיים
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
מזוזה, כן, מזוזה. תתפלאו כמה עומק יש בקופסה הקטנה הזאת שדבוקה למשקוף ונראית כאילו היא שומרת סוד.
היא לא סתם חפץ. היא פסיכולוגית, שומרת סף, סוכן מוסד, ומכשיר GPS רוחני – הכל בקופסה בגודל של טוש פרמננט
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.
בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.
