האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
חוק הרייטינג הוא לא רק רפורמה תקשורתית – הוא סמל לשינוי עמוק בחברה הישראלית.
פחות אמונה בוועדות, יותר אמונה באנשים – פחות מספרים, יותר אינטואיציה – פחות "כמה ראו", יותר "מה ראו".
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
מזוזה, כן, מזוזה. תתפלאו כמה עומק יש בקופסה הקטנה הזאת שדבוקה למשקוף ונראית כאילו היא שומרת סוד.
היא לא סתם חפץ. היא פסיכולוגית, שומרת סף, סוכן מוסד, ומכשיר GPS רוחני – הכל בקופסה בגודל של טוש פרמננט
באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
ישראל של אוקטובר 2025 היא מדינה עם הרבה מחלות רקע – טראומות ביטחוניות, עייפות לאומית, מחאות בלתי נגמרות, חוסר אמון במוסדות, ותחושת מצור תמידית – גם מבפנים.
אבל בתוך כל זה, צומחת תופעה אחת שמסקרנת רופאים, פילוסופים ופוליטיקאים כאחד: המחלה האוטואימונית הציונית. או בשם העממי שלה – השמאל הישראלי הקיצוני.
