ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי
הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?
כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי . . . ומי יישאר אז להילחם לצידנו?
מדינה יהודית ודמוקרטית – או מדינת בג"ץ והארץ?
אי אפשר לשמר דמוקרטיה שבה השופטים שופטים את העם – במקום שהעם יבחר את מנהיגיו. אי אפשר להמשיך במציאות שבה כל יוזמה לאומית, כל רפורמה שמרנית, כל חוק בעל צביון יהודי – מיד מועברת למסננת של יועצים, פרקליטים, ובסוף – 15 אנשים שמרגישים כמו חבר מושבעים עליון של מדינה שאין להם בה אפילו דגל.
