המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.

על המשפחתיות הישראלית: כאוס מבורך, אינטימיות בלתי אפשרית – וקסם שלא קיים בשום מקום אחר